אין חולק שברק אובמה הוא אדם מוכשר. כולם מסכימים שהוא מנהיג מלידה, בעל חזון, ויכולת לרתום אנשים להאמין באמונותיו. אך כנגד ברק אובמה, האיש והאגדה, מופנות ללא הרף טענות שמבינות כי הוא קוסם, אך קסמיו תלויים יותר מידי בכובעו ובשפניו. כנגד אובמה נטען שהוא בסך הכל רטוריקן טוב, כזה שיודע להציג מילים יפות, כזה המקריא סיפורים חמים ומרתקים. אך הוא איננו עובד ומשנה את העולם. הוא נשאר בשלב הדיבורים, במקום לשחק במשחק הסולמות ונחשים הקשה של עולם המעשים. הוא מדבר עצמו לדעת, ולא נותן דעתו על המציאות הממשית.
אז אותו אובמה, עולה לנאום באותם אמצעי תקשורת, ועונה כנגד הטענות. "אל תגידו לי שמילים לא משנות את המציאות", צועק אובמה, "מילים משנות מציאות, אך הם חלק מתהליך". אובמה מתאר איך מילותיו הקסומות של מרתין לותר קינג, "יש לי חלום", שינו את העולם, והכניסו שיח של הוגנות, חמלה, וזכויות אוניברסאליות. אובמה מתאר איך מילותיו של לינקולן הציתו לבבות, ויצרו מדינה שצלמה ודמותה הן המילים המדוברות.
את הדיון התיאורטי בדבר עולם המילים מול עולם המעשים כבר חרטנו מעל דפי בלוג זה . אובמה הוא לא הראשון, וודאי לא האחרון, שמזהה את יכולותיהם הקסומות של המילים . ארנסט המינגווי, זוכה פרס נובל לספרות, כתב על מילותיו שלו: "המשימה שאני מנסה להשיג היא, באמצעות כח המילה הכתובה, לגרום לך לשמוע, לגרום לך להרגיש - ולפני הכל לגרום לך לראות. זה - ולא יותר, וזה הכל". מילים הם חוש. הם יכולת לראות, לחשוב, להרגיש.
בקריקטורות שפרסמו חברי הנרצחים בפיגוע במערכת העיתון 'שארלי הבדו', רובם המוחלט בחרו לצייר את כוחן של המילים. היו שם ציורים של עט שהופך לאקדח, של מילים שנורות כמו כדורים, אך הצד השווה שבהן הוא התחושה כי המילה הכתובה היא נשק. כי המילים יכולות להרוג. הסופרת יוכי ברנדס כתבה זאת בחדות: "סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים".
וגם פה, בארץ חמדת אבות, ניתן למצוא סיפורים למכביר בהם המילים יוצרות מציאות. לאחר מלחמת ששת הימים, רצתה מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את ישראל בגין השתלטותה על שטחים נוספים. משרד החוץ הישראלי עשה לילות כימים על מנת למנוע את הגינוי. כאשר התברר לה שגינוי יבוא, ביקשו אנשי נציגי ישראל להוריד אות אחת. במקום לכבוש שישראל תתחייב לסגת מהשטחים הכבושים, ביקשו נציגינו לכתוב שישראל תתחייב לסגת משטחים כבושים. אות אחת, ה' אחת, שמשנה את כל הסיפור. השטחים הכבושים מתייחסים למקום ספציפי. שטחים כבושים זה מקום ערטילאי ומנותק, שאף אחד לא יכול להגדירו ולכמת אותו למספרים.
 |
| מתנחלים או מתיישבים? התנחלות או יישוב הארץ? פינוי או נסיגה? להחזיר או לתת? דוגמא ישראלית קלאסית למילים שמשנות מציאות. |
שינוי המילים שאתה בוחר להשתמש בהם, משנה בין רגע את עולמך הממשי. יש למילים דרך לראות, לחוות, להרגיש המיוחדת רק להם. ברגע שבו נלמד להשתמש במילים יותר נכונות, יותר מדויקות, יותר זורמות, יותר אוהבות ומרגישות, גם סביבתנו, קרובינו ועולמינו ישתנו לבלי היכר.
תשאלו את האפרו- אמריקאים. אלו שרק לפני שישים שנה בית משפט בארץ החופש והחירות פסק כי תלמידה בעלת גוון עור כהה זכאית ללמוד יחד עם תלמידים בעלי גוון עור בהיר, ובדרכה לבית ספרה ביום הלימודים הראשון היא לוותה על ידי טנקים ולוחמים אמריקאים. אלו שרק לפני עשרים שנה שברו את מחיצות האפרטהייד, והסירו את השלטים הנותנים חופים, רחובות ואוטובוסים ללבני עור בלבד. ברגע בו השיח התשנה, והם כבר לא ניגר- כינוי הגנאי לעבד המועסק בעבודת פרך בשדות האימפריה הרומאית, מעמדם השתנה. שהרי שינוי המילים- משנה את המציאות .
אז אם זה כל-כך פשוט, אם כל מה שצריך לעשות בשביל להצליח בחיים הוא לדבר נכון- למה אנחנו לא מושלמים? אם כל מה שנדרש זה מעט קסם אישי וקורטוב של מילים גבוהות, אז איך זה שכולנו עדיין נכשלים, ולא משיגים את מה שאנו רוצים?
הסיבה היא, כנראה, כי כולנו ליקויי למידה. כולנו ליקויי דיבור. זה נכון שישנם דברים שאין ביכולותינו לשנות. ישנם גורמים גנטיים שנכפו עלינו ומעצבים אותנו, אם נרצה ואם לאו. אך רובם המוחלט של הגורמים בחיינו, הם גורמים התלויים במידה זו או אחרת בהשקעה ובעמל שלנו. מחקר מרתק שנעשה לאחרונה הראה כי אנו חשים שלמעלה משמונים אחוזים מההחלטות בחיינו מושפעים מגורמים שאינם בשליטתנו. לעומת זאת, בבדיקה פרטנית שנעשתה עם משתתפי הסקר, הם נדרשו לשחזר מעשים שלהם באופן מדוקדק, וגילו כי שישים ואחת אחוזים ממעשיהם הוגדרו כתלויים אך ורק בהם, ועשרים ושמונה אחוזים היו תלויים בעיקר בהם. אנו מקנים לד.נ.א. שלנו יכולות מאגיות וקוסמיות.
אך האמת היא שרוב חיינו הם שריר. גם שריר הוא לא אמורפי וחסר צורה. יש מאיתנו שנולדו שריריים יותר, ויש מאיתנו שנולדו עם נטייה להשמנה. אך האם מה שנולדנו איתו ייקבע את איך שאנו נראה? האם הוא ייקבע את בריאותינו? הרי ברור לכולנו שאדם שמזלו לא שפר עליו, ותכונות ההשמנה יהיו נטועות בקרבו, יוכל לתפוס את עצמו בידיים, להתאמן ולקיים אורח חיים בריא, ובכך הוא יהיה שרירי וחסון. התורשה קובעת את כמות ההשקעה שנידרש לה, אך התוצאה, הדרך והמטרה תלויה אך ורק בנו.
ונכון הדבר גם לבחירת מילים ולכתיבה. כתיבה היא כמו שריר. יש כאלו שנולדו עם מבנה גוף מחוטב, ויש כאלו שנולדו עגולים ומצומגים. אך המראה שלך תלוי באיך שאתה בוחר לחיות. ביכולת שלך לנצח את עצמך ולעשות ספורט. כתיבה היא ספורט. היא מאמץ. הכישרון משחק פה תפקיד משני, וכמו השריר- את הכתיבה בונים ומשפרים בהתמדה. חבורת כתיבה היא חדר הכושר של הכותב. כל חבר נוסף בסנדא, הוא כמו עוד מכשיר בחדר כושר. אשר יש לו את זווית ההסתכלות המיוחדת לו, ודרכו אתה יכול לשפר ולחזק עוד קצת את השריר.
ועל מנת לחזק את שריר הדיבור והכתיבה, חייבים להפסיק להיות 'ילדי גוגל', ולהתחיל לחקור ולהתעניין. לפתח אישיות חוקרת, כזו שרואה את עצמה בכיסא הפרשן, אשר יש לו דעה ותובנות על כל דבר. כזו שמאמינה בעבודה קשה, בהתמדה ובעמל. כזו שלא מחפשת את התוצאות, אלא משקיעה על מנת להגיע אליהם בדרכה הייחודית.
היכולת לשנות, היא היכולת להבין את המילים שמנגנות את המציאות. אך על מנת להבין את המנגינה העולמית, צריך להיות בקיא בתרבות, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, ובכל תחום אחר. לא סתם מנהיגי מדינות מגיעים לעיתים קרובות מתחומים של חשיבה וביקורתיות. אדם שלא עושה לעצמו קיצורי דרך, אלא עומל ומשתתף בבמות דיבייט וויכוחים רבים, יכול להגיע להיות שגריר באו"ם, מנהיג מפלגה או ראש ממשלה. זוהי דרך ארוכה, שהיא קצרה, מרתקת ומופלאה. שהרי, כמו שאמר אובמה, "מילים משנות מציאות, אבל הם חלק מתהליך".
