אחת מהנחות היסוד של עולם התקשורת היא שהמדיה ודרכי התקשורת של כל דור מעצבות את איך שהדור חושב וחולם. "אמור לי מהם דרכי התקשורת שלך, ואומר לך מי אתה". המסרים שאנחנו מדברים חשובים הרבה פחות מאשר הדרך בה אנחנו מעבירים אותם. דרכי התקשורת שלנו מעצבים את החשיבה והתרבות שלנו, ובכך מייצרים את האמונות, החוויות והשאיפות של האנושות מעצמה ומעולמה.
לפני המצאת הדפוס תקשורת אנושית הייתה גורם אסוציאטיבי ונזיל. כאשר אני פוגש חבר ומתפתחת שיחה תחת פנס הרחוב, במשך עשר דקות של שיחה נדבר לפחות על חמש- עשרה נושאים שונים. המילים שאנו בוחרים, רשימת הנושאים, והיכולת שלנו לשנות נושא בהבזק של שניות בודדות, הופכים את דרכי התקשורת שלנו לרגעיים ולא קבועים. כך גם המוח האנושי שלנו התעצב להיות אסוציאטיבי, לא מדויק, מלא בדמיון ובחלומות.
לאחר המצאת הכתב השיח האנושי השתנה לגמרי. פתאום המילים הופכות להיות קצובות ומדויקות. פתאום הכל מדויק, חד, מהיר ומדוקדק. אין בריחה לנושאים שונים ללא רצון מפורש של הכותב. אין שינוי מהירות או בדיחה שלא הייתה אמורה להיאמר. אין רגעים מביכים של פליטות שלא כוונו ונכתבו בכוונת המשורר.
לכן העולם הקדום, זה שלא ידע את הכתב האמין במגיה וקסמים. כיוון שדרכי התקשורת שלו, איך שהוא מדבר ומתקשר עוצבו ועיצבו את מוחו ותודעתו כך שהוא זורם, מדומיין וחלומי. לכן כל תופעת טבע נראתה לו כדמיון ומלאת קסם. המוח האנושי עוצב לדמיין ולחלום. זהו עולם שמלא באלוקות, ברוחות ותחושות שעפות את עצמם במסלולים לא מכוונים.
אך בעולם הכתוב, זה שמדבר עצמו לדעת במודעות גבוהה, אין כמעט מרחב למאגיה וקסמים. העולם הכתוב הוא מדויק וחד, הוא תכליתי ומבקש הגדרות ברורות. לכן בתקופה זו האנושות החלה להאמין במדע. לא רק ביכולת להבין דברים בצורה מדעית, אלא בתקופה זו החלה התחושה האנושית שלכל דבר יש סיבה. הכל מסודר ומדוקדק. הכל נכון ומסביר את עצמו. הכתיבה היא מדויקת, וככזו היא יצרה עולם שמאמין במדע, במתמטיקה, בסדר והיגיון לוגי. כך התעצב המוח האנושי להיות לוגי ומסודר, לחשוב חכם ותכליתי. בתקופה זו המאגיה והדמיון ננטשים, לטובת השכל והרציונליות.
אם כך, בוא ננסה לבחון את התקופה הנוכחית, את האווירה בדור שלנו, בה אנו יוצרים ונושמים, ולפי דרכי התקשורת בתקופתנו, נצליח להבין את הגניום האנושי, את הדנ"א שמרכיב את הזהות והסיפור שהאנושות מספרת לעצמה בתקופתנו.
הדור הפוסט- מודרני מתבטא בשבירה וניתוץ של כל דבר שנחשב עד כה בעולם לאמיתי ונכון. כל 'הפרות הקדושות', המושגים והתחושות שנחשבו לבסיסיים וברורים, מועלים כעת על מוקד הספק וחוסר הוודאות. ובאירוע המנגל הגדול הזה, בין לעיסת 'פרה קדושה' לעיכול 'פרה קדושה אחרת', נמצאים רובם המוחלט של בני האדם.
הימים- ימי המודרניות, העולם מאושר ומעושר. הוא ממציא את עצמו בכל יום מחדש. אוניות משא, רכבות קיטור, טלפון, חשמל ומאות המצאות נוספות משנות לגמרי את חייו. התחושה בקרב האנושות היא שהרציונליות וההיגיון מביאים אותנו למקום שכולו טוב. נותר לנו למצוא עוד כמה שינויים וכמה שכלולים, אך בעתיד הקרוב כולנו נחיה בגן עדן עלי אדמות. העולם הוא טוב, והמדע ההגיוני שלנו מביא אותנו אל עולם מושלם בצעדי ענק.
אך כאן מגיעות מלחמות העולם. דווקא היבשת הנאורה, זו שהכתב יצר בה הרגלי מחשבה והיגיון, זו שהמדע הצעיד אותה לשגשוג ופריחה, זו שההיגיון והאמת המוחלטת האירו את חשכת יומה, דווקא שם מתים עשרות מליונים והתחושות הרעות לא מאחרות לבוא. באושוויץ, סוביבור, אל עלמין, קרב יוטלנד ונורמנדי לא נרצחו רק ששת מליון היהודים, או עשרות מליוני האירופאים, אלא נרצחו גם האמת וההיגיון. שהרי איך אפשר להאמין בתבונה ובמדע שמקדמות אותנו אל עתיד טוב יותר, שעה שבארובות אושוויץ עוד עולה עשן לבן. איך ניתן לחשוב שהאדם הוא יצור הגיוני ומפותח, שעה שכל משפחה שלישית מאבדת קרוב משפחה או קורת גג. התחושה שהערכים שאפיינו את הדורות הקודמים- דורות הכתב- ולכן גם ההיגיון והמדע, כל אותם ערכים נהרגו והושמדו יחד עם השואה ומלחמות העולם. העם הכי רציונלי ומדעי, רצח עשרות מליונים בשם ההיגיון והמדע. ואם כך, מהר מאוד מגיעה התחושה שכל הערכים הללו, הם רקובים וחלולים.
ניתן להמחיש זאת באמצעות משל החומה. רובה המוחלט של ההיסטוריה בנוי בתפיסה אבולוציונית, הטוענת כי כל דור מוסיף עוד נדבך על גבי חומת האנושות. כל דור מוסיף את מחשבותיו, רגשותיו, הישגיו הטכנולוגיים והמוסריים, ובעזרתם העולם האנושי נבנה שלב אחרי שלב. היסודות ששימשו את אבות- אבותינו, הינם כעת שלבים נמוכים בחומת חיינו. אנו מוסיפים לחומה זו עוד שורה, עוד נדבך, עוד אבן, עד אשר היא תהיה גבוהה וחזקה דיה. אך אותם דורות בודדים שנסקרו כעת ראו קיר מט ליפול במקום חומה בצורה. עבורם אלפי האבנים שהציבו לפניהם היו רעועות וחלשות, ולא היו חזקות דיים לבסס עליהם את השורה אותה בונים כעת הדור הנוכחי. עבורם חומת ההיסטוריה לא רלוונטית ולכן איננה מספקת משמעות והגנה, עבור דור שמתנער לחלוטין מהדורות שקדמו לו.
ניתן להגדיר את המניע לשינוי מתוך הרצון למחוק את הישן. "השינוי מתרחש...משום שלכתחילה המצב הקיים אינו בר סמכות בעינינו". התחושה כי העולם הישן הוא מיושן וארכאי, ולכן האמירות והתובנות אותם הוא סיפק לעולמינו לא מתכתבות עם השפה והרצונות של הדור החדש.
כך נוצרה הפוסט מודרנה. כהלך רוח, כתחושה, ולא כאלטרנטיבה ומאבק. תקופה זו מתוארת כמרד שפוף, מצד אחד מרד בישן, אך בשפיפות ונמיכות קומה, כיוון שאין לדור הצעיר משהו אחר להציע. הוא רק יודע שאת האמת המוחלטת וההיגיון המדעי והשכלי- הוא לא מוכן להמשיך ולהעריץ.
הפוסט-מודרנה מבקשת לערער על הנחות היסוד המודרניסטיות בדבר הבסיס האוניברסלי, הרציונלי והא-היסטורי של החברה האנושית. החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי-רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עקרון ריבוי הקולות ודוחה מטא-נראטיבים. או בעברית של ימינו- הכל יחסי. אפילו על טעם ועל ריח- כבר אין מה להתווכח. האמת שלך, הדרך שאתה רואה את הדברים, שונה לחלוטין מדרכו של האחר להבין את העולם. אין אמת אחת, או מוסר אחד, או טוב אחד שכולם מתאגדים סביבו (ואף אם יש- אי אפשר לדעת ולהכיר אותו).
כאן מתחילה להתפתח תקשורת חדשה, שפה חדשה. השפה החדשה, כפי שניווכח לראות, היא שפה רזה וצינית. מלאת עקיצות ושנונה להפליא, אך ריקה מתוכן ומודעת לעצמה. מרכז החוויה מתמצה במשפט הבא: "לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם". במילים אחרות, לא האדם המציא את השפה אלא השפה יוצרת אותנו ומעצבת את החוויה שלנו. אנו משועבדים לשפה - היא כותבת אותנו. האדם, מאוויו ואופקי חוויתו אינם אלא טקסט, יציר של השפה בה הוא חי.
והשפה הופכת להיות רדודה ושטחית. כיוון שאין לה משהו מיוחד להגיד. היא מבקשת את התקשורת לשם קשר והתקבצות, אך היא וויתרה בכאב על הרצון או היכולת להגיד משהו ממשי, בעל מסר ועומק. שלהקת משינה שרה על "קו 5 שנוסע אל הים", או על "שמיר ופטרוזיליה שנפגשים באפלה", או על "מורדי שמלא שיער- גם בגוף וגם בצוואר", הם מייצרים שפה חדשה. אנשים רצו לשמוע שהם נורמאליים, והם רצו לגיטימציה לזהות שלהם, שלא באה מתוך ויכוח עם הדור שלפניהם, אלא מתוך השוואה עם צעירים אחרים בעולם. הם רצו פזמונאים בעברית שלהם, שלא סוחבת את המשקל הכבד של הפלמ"ח ודורות שלמים של תקומה וגבורה. נראה לי שמשינה הצליחו בזה יותר מכל האחרים. היה בעברית שלהם מספיק הומור וחן כדי לא לגלוש לקיטש... שמשינה אומרים קו 5, זה היה פשוט קו 5. גם העברית הייתה פתאום שלנו. השפה של משינה מבטאת את התחושות של כולנו. המילים האלו, שכל כך כיף לפזם, שאין בהם באמת מסר ומשמעות, צועקות את המסר הכי משמעותי של הדור הנוכחי- 'אין משמעות למילים, אין משמעות לשפה, אין תוכן שצריך לחפש'.
האומן הפוסט- מודרני שאני אישית הכי אוהב ומעריץ הוא אתגר קרת. אני מעריץ בעיקר כי קרת הולך עם האמת שלו, והולך איתה עד הקצה. לכן, כדי להבין את הפוסט- מודרנה, את התחושות ואובדן הזהות, ובעיקר את אובדן השפה והתקשורת החדשה, מספיק סיפור אחד של קרת, והמסר הופנם והובן. הנה דוגמא לסיפור אחד, שמובא כאן במלואו, מילה במילה:
הדור הפוסט- מודרני מתבטא בשבירה וניתוץ של כל דבר שנחשב עד כה בעולם לאמיתי ונכון. כל 'הפרות הקדושות', המושגים והתחושות שנחשבו לבסיסיים וברורים, מועלים כעת על מוקד הספק וחוסר הוודאות. ובאירוע המנגל הגדול הזה, בין לעיסת 'פרה קדושה' לעיכול 'פרה קדושה אחרת', נמצאים רובם המוחלט של בני האדם.
הימים- ימי המודרניות, העולם מאושר ומעושר. הוא ממציא את עצמו בכל יום מחדש. אוניות משא, רכבות קיטור, טלפון, חשמל ומאות המצאות נוספות משנות לגמרי את חייו. התחושה בקרב האנושות היא שהרציונליות וההיגיון מביאים אותנו למקום שכולו טוב. נותר לנו למצוא עוד כמה שינויים וכמה שכלולים, אך בעתיד הקרוב כולנו נחיה בגן עדן עלי אדמות. העולם הוא טוב, והמדע ההגיוני שלנו מביא אותנו אל עולם מושלם בצעדי ענק.
אך כאן מגיעות מלחמות העולם. דווקא היבשת הנאורה, זו שהכתב יצר בה הרגלי מחשבה והיגיון, זו שהמדע הצעיד אותה לשגשוג ופריחה, זו שההיגיון והאמת המוחלטת האירו את חשכת יומה, דווקא שם מתים עשרות מליונים והתחושות הרעות לא מאחרות לבוא. באושוויץ, סוביבור, אל עלמין, קרב יוטלנד ונורמנדי לא נרצחו רק ששת מליון היהודים, או עשרות מליוני האירופאים, אלא נרצחו גם האמת וההיגיון. שהרי איך אפשר להאמין בתבונה ובמדע שמקדמות אותנו אל עתיד טוב יותר, שעה שבארובות אושוויץ עוד עולה עשן לבן. איך ניתן לחשוב שהאדם הוא יצור הגיוני ומפותח, שעה שכל משפחה שלישית מאבדת קרוב משפחה או קורת גג. התחושה שהערכים שאפיינו את הדורות הקודמים- דורות הכתב- ולכן גם ההיגיון והמדע, כל אותם ערכים נהרגו והושמדו יחד עם השואה ומלחמות העולם. העם הכי רציונלי ומדעי, רצח עשרות מליונים בשם ההיגיון והמדע. ואם כך, מהר מאוד מגיעה התחושה שכל הערכים הללו, הם רקובים וחלולים.
 |
| השואה ותוצאותיה. בבורות ההריגה ובמשרפות נרצחו גם תחושות האמת, המוסר, המוחלטות, השייכות והמשמעות |
ניתן להמחיש זאת באמצעות משל החומה. רובה המוחלט של ההיסטוריה בנוי בתפיסה אבולוציונית, הטוענת כי כל דור מוסיף עוד נדבך על גבי חומת האנושות. כל דור מוסיף את מחשבותיו, רגשותיו, הישגיו הטכנולוגיים והמוסריים, ובעזרתם העולם האנושי נבנה שלב אחרי שלב. היסודות ששימשו את אבות- אבותינו, הינם כעת שלבים נמוכים בחומת חיינו. אנו מוסיפים לחומה זו עוד שורה, עוד נדבך, עוד אבן, עד אשר היא תהיה גבוהה וחזקה דיה. אך אותם דורות בודדים שנסקרו כעת ראו קיר מט ליפול במקום חומה בצורה. עבורם אלפי האבנים שהציבו לפניהם היו רעועות וחלשות, ולא היו חזקות דיים לבסס עליהם את השורה אותה בונים כעת הדור הנוכחי. עבורם חומת ההיסטוריה לא רלוונטית ולכן איננה מספקת משמעות והגנה, עבור דור שמתנער לחלוטין מהדורות שקדמו לו.
ניתן להגדיר את המניע לשינוי מתוך הרצון למחוק את הישן. "השינוי מתרחש...משום שלכתחילה המצב הקיים אינו בר סמכות בעינינו". התחושה כי העולם הישן הוא מיושן וארכאי, ולכן האמירות והתובנות אותם הוא סיפק לעולמינו לא מתכתבות עם השפה והרצונות של הדור החדש.
כך נוצרה הפוסט מודרנה. כהלך רוח, כתחושה, ולא כאלטרנטיבה ומאבק. תקופה זו מתוארת כמרד שפוף, מצד אחד מרד בישן, אך בשפיפות ונמיכות קומה, כיוון שאין לדור הצעיר משהו אחר להציע. הוא רק יודע שאת האמת המוחלטת וההיגיון המדעי והשכלי- הוא לא מוכן להמשיך ולהעריץ.
הפוסט-מודרנה מבקשת לערער על הנחות היסוד המודרניסטיות בדבר הבסיס האוניברסלי, הרציונלי והא-היסטורי של החברה האנושית. החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי-רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עקרון ריבוי הקולות ודוחה מטא-נראטיבים. או בעברית של ימינו- הכל יחסי. אפילו על טעם ועל ריח- כבר אין מה להתווכח. האמת שלך, הדרך שאתה רואה את הדברים, שונה לחלוטין מדרכו של האחר להבין את העולם. אין אמת אחת, או מוסר אחד, או טוב אחד שכולם מתאגדים סביבו (ואף אם יש- אי אפשר לדעת ולהכיר אותו).
כאן מתחילה להתפתח תקשורת חדשה, שפה חדשה. השפה החדשה, כפי שניווכח לראות, היא שפה רזה וצינית. מלאת עקיצות ושנונה להפליא, אך ריקה מתוכן ומודעת לעצמה. מרכז החוויה מתמצה במשפט הבא: "לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם". במילים אחרות, לא האדם המציא את השפה אלא השפה יוצרת אותנו ומעצבת את החוויה שלנו. אנו משועבדים לשפה - היא כותבת אותנו. האדם, מאוויו ואופקי חוויתו אינם אלא טקסט, יציר של השפה בה הוא חי.
והשפה הופכת להיות רדודה ושטחית. כיוון שאין לה משהו מיוחד להגיד. היא מבקשת את התקשורת לשם קשר והתקבצות, אך היא וויתרה בכאב על הרצון או היכולת להגיד משהו ממשי, בעל מסר ועומק. שלהקת משינה שרה על "קו 5 שנוסע אל הים", או על "שמיר ופטרוזיליה שנפגשים באפלה", או על "מורדי שמלא שיער- גם בגוף וגם בצוואר", הם מייצרים שפה חדשה. אנשים רצו לשמוע שהם נורמאליים, והם רצו לגיטימציה לזהות שלהם, שלא באה מתוך ויכוח עם הדור שלפניהם, אלא מתוך השוואה עם צעירים אחרים בעולם. הם רצו פזמונאים בעברית שלהם, שלא סוחבת את המשקל הכבד של הפלמ"ח ודורות שלמים של תקומה וגבורה. נראה לי שמשינה הצליחו בזה יותר מכל האחרים. היה בעברית שלהם מספיק הומור וחן כדי לא לגלוש לקיטש... שמשינה אומרים קו 5, זה היה פשוט קו 5. גם העברית הייתה פתאום שלנו. השפה של משינה מבטאת את התחושות של כולנו. המילים האלו, שכל כך כיף לפזם, שאין בהם באמת מסר ומשמעות, צועקות את המסר הכי משמעותי של הדור הנוכחי- 'אין משמעות למילים, אין משמעות לשפה, אין תוכן שצריך לחפש'.
האומן הפוסט- מודרני שאני אישית הכי אוהב ומעריץ הוא אתגר קרת. אני מעריץ בעיקר כי קרת הולך עם האמת שלו, והולך איתה עד הקצה. לכן, כדי להבין את הפוסט- מודרנה, את התחושות ואובדן הזהות, ובעיקר את אובדן השפה והתקשורת החדשה, מספיק סיפור אחד של קרת, והמסר הופנם והובן. הנה דוגמא לסיפור אחד, שמובא כאן במלואו, מילה במילה:
"המורה המחליפה אמרה לכולם להסתדר בזוגות. ורק שלמה הומו כוס אל-אומו נשאר לבד. "אני אהיה הבת זוג שלך", אמרה המורה המחליפה ונתנה לו יד. וככה הם טיילו בפארק ושלמה הומו ראה סירות באגם המלאכותי, פסל ענק של תפוז, וגם ציפור אחת חירבנה לו על הכובע. "חרא נדבק לחרא", צעק יובל מאחורה, וכל הילדים צחקו. "אל תשים לב אליהם" ,אמרה המורה המחליפה ושטפה לו את הכובע בברז. אחר כך בא מוכר ארטיקים ,וכולם קנו ממנו קרטיבים. שלמה הומו אכל ארטיק "גלי גל" ואחרי שגמר תקע את המקל ברווח שבין הבלטות של השביל ועשה כאילו הוא טיל. הילדים האחרים השתוללו על הדשא, ורק הוא והמורה המחליפה שעישנה סיגריה ונראתה די עייפה, נשארו על השביל. "המורה, למה כל הילדים שונאים אותי?" שאל אותה שלמה הומו כוס אל אומו. "מאיפה אני צריכה לדעת", משכה המורה בכתפיה השמוטות, "אני בסך הכול מורה מחליפה". (קרת, אתגר, "שלמה ההומו כוס- אל הומו", בתוך: "צינורות", הספרייה הלבנה, הוצאת עם עובד, תל- אביב, 1992, עמוד 130).
זהו סיפור מלא, אך הוא ריק לגמרי. העלילה היא אותה עלילה, הבניה של הסיפור מושלמת, אך עדיין הסיפור ריק לגמרי. שהרי זו בדיוק התחושה הפוסט- מודרנית, שאין כאן כלום מאחורי הווילון הענק שנקרא אמת, או גיבור, או מסר. קרת מעז להביט לתוככי הבאר העמוקה, והוא חוזר אלינו עם תשובה מפתיעה- הבאר ריקה. זהו איננו סיפור ראליסטי. אין בו כל מידע רציף על ילד, על עולם הילדים, על מערכת יומיומית שבה נתון ילד, על נושא החינוך וכדומה. הטקסט מסתיים דווקא באמירה שאין לומר דבר, או אין לקבוע דבר, לא על הילד, לא על הילדים האחרים שמתנגדים לו, לא על הסיבה התנגדות שלהם, לא על דמות המורה המחליפה. וכמובן, אם כך, כי אז גם אלה אינם מייצגים דבר. לכאורה, הקורא מזהה עולם מוכר. למעשה, עולם זה נשאר ריק, כי גם אירוניה שהופכת לביקורת אין כאן. הסיפור הולך ובונה לנו מתח וציפייה כמו כל דרך תקשורתית אחרת. פתאום מגיעה מורה שמבינה את שלמה ומתייחסת אליו כאל אדם. אך ברגע האמת- הכל נמחץ. כי אין לספרות משהו להגיד על העולם שלנו, אין לגיבור, או לגבורה, משהו לחקוק בליבנו. השפה היא אמצעי להעברת תקשורת, אך התקשורת נותרת ריקה ומיותמת. אפילו הקללות אצל קרת הם לא קללות, אלא סתם מילים. ממש כמו שבתרבותינו מילים נזרקות ונאמרות סתם כך, ללא משמעות וללא כוונה. השפה הרזה, הצינית והמודעת, היא רק דרך לשרוד את המדבר השומם וחסר המשמעות- שיש שיקראו לו החיים.
אם נבחן את התקשורת החדשה, השולטת ומעצבת את התקופה הפוסט- מודרנית, נוכל לזהות חזרה לתקשורת בתקופה העתיקה, זו שקודם לדפוס. דרך התקשורת שכולנו צרכנים שלה- היא רשת האינטרנט. ילד ממוצע בישראל גולש יותר מארבע שעות ביום. אנו מחוברים לרשת ממש כמו שנרקומן זקוק למנת הסם שלו. האינטרנט הפך בעשרים שנות קיומו לסם החוקי הנמכר ביותר בעולם, ותרבות הצריכה הופכת אותנו לקבוצת התמיכה למסוממים הכי גדולה בהיסטוריה.
האינטרנט, אם נבחן אותו כאמצעי תקשורתי, דומה להפליא לתקשורת המילולית. הוא דמיוני ופרוע, ומלא ברובו בתמונות, סרטונים, ומשחקים, המשביתים את המחשבה ומפתחים עולם דמיוני עשיר. גם המלל הרב שיש בו, איננו מופיע כמו בתרבות הכתובה, אלא הוא מלא בלינקים והפניות. קריאת ערך אחד של ויקיפדיה, מפנה ליותר מחמישים ערכים שונים. הכל זמין בכמה לחיצות עכבר, ומקשר אותך לתרבות אנושית גלובלית ומאחודת. כך שגם האינטרנט מייצר עבורנו תרבות שבונה בנו את החוויה והדמיון, דרך התמונות והאסוציאציות הכתובות.
בכך מייצר האינטרנט את המדיום דרכו מועבר המסר של דורנו- תרבות הכיף. הדורות האחרונים בוחנים את כל מעשיהם והחלטותיהם על פי מדד אחד בלבד- האם זה יהיה כיף או לא. תרבות הכיף שלנו, הפכה להיות ההכרעה בכל שאלה והתלבטות. אם בתרבות התקופה המודרנית השאלה הייתה נכון או לא נכון, מוסרי או לא מוסרי, אמיתי או לא אמיתי, בימינו, הדור המיואש מאמת מוחלטת וערכים גבוהים, השאלה היחידה שנשארה רלוונטית היא מה עושה לך טוב, מה כיף לך לעשות. מאחורי כל עמוד באינטרנט יש עשרות עורכים שתפקידם לתת לעמוד חווית גלישה מיטבית. חווית הגלישה והכיף הן שהופכות עמודי אינטרנט לפופולריים. עמוד אינטרנט מדהים באיכותו, שלא השקיע בעיצוב חווית גלישה, לא יזכה לכניסות רבות. כיוון שהמדד הוא לא מה מועיל ותורם, אלא היכן ישנה חוויה, מה כיף.
רק כך ניתן להבין תופעות כמו לוחמים ביחידת מובחרת כמו אגוז, שעושים את צואתם על ראש חבריהם. רק כך ניתן להבין את הנהירה אחר סמים, אלכוהול, ומין זמין. הדור הצעיר לא בודק האם זה טוב לי, או מוסרי לאחרים, אלא האם זה כיף. לוחמי אגוז לא הבינו מה הבעייה במעשה שלהם, שהרי עבורם הוא עמד במבחן התוצאה- הוא היה כיף לגמרי. גם כל אחד מאיתנו משתמש בהכרעה זו עשרות פעמים ביום. אנו הולכים להצגה כי היא כיפית, או נמנעים מללכת לשיעור כי הוא לא כיף. המחשבה הרציונלית שבוחנת האם יהיה לי חשוב להיות במקום מסוים, האם זה יתרום לי או יזיק לי- כבר ממזמן לא רלוונטית, שהרי המבחן היחיד שנשאר הוא מבחן הכיף. ובתרבות הכיף, אין מקום לתחושות אחרות.
כך המדיום מייצר עבורנו את המסר. רשת האינטרנט מחזירה אותנו לימי הדמיון, ומנמיכה את עליונות השכל. בתרבות הכתב, זו של התקופה המודרנית, השכל תפס פיקוד על כל האדם ומהותו. ההיגיון הפך להיות הדבר העיקרי שמגדיר את האדם. הלוגיקה והמחשבה קודשו והפכו לעיקר המהות האנושית. כך נשכחו איברי הגוף האחרים. הדמיון הלך ואבד, הריקוד והתנועה ננטשו במרתפים חשוכים. אך כעת התרבות העכשווית שלנו ממקמת את השכל בשווה בין שווים. הוא איבר חשוב, שתורם רבות להתקדמות האנושית, אך הוא כבר איננו המולך היחיד על האדם. כעת יש בעולמינו מקום לדון על מקומו של הגוף בחיינו, ועל כך שאסור להזניח אותו. כעת יש לנו מקום לפתח את האינטואיציות, האסוציאציות, הדמיונות והחלומות שלנו. כך שדווקא במהפכת האינטרנט נמצא הפוטנציאל לגאול את האדם ולשחרר את כולו לחופשי- מוחו ומחשבתו, אך גם דמיונו וגופו, הכל כאחד. במהפכת המדיום הנוכחית ישנה אפשרות לחזור לעולם חופשי ומדומיין. האם לזה התכוונו חז"ל שדיברו על חידוש הנבואה?
האינטרנט, אם נבחן אותו כאמצעי תקשורתי, דומה להפליא לתקשורת המילולית. הוא דמיוני ופרוע, ומלא ברובו בתמונות, סרטונים, ומשחקים, המשביתים את המחשבה ומפתחים עולם דמיוני עשיר. גם המלל הרב שיש בו, איננו מופיע כמו בתרבות הכתובה, אלא הוא מלא בלינקים והפניות. קריאת ערך אחד של ויקיפדיה, מפנה ליותר מחמישים ערכים שונים. הכל זמין בכמה לחיצות עכבר, ומקשר אותך לתרבות אנושית גלובלית ומאחודת. כך שגם האינטרנט מייצר עבורנו תרבות שבונה בנו את החוויה והדמיון, דרך התמונות והאסוציאציות הכתובות.
 |
| המחשב והאינטרנט. נטישת המוח וההיגיון המדעי, וחזרה לתרבות הדמיון והחוויה. |
בכך מייצר האינטרנט את המדיום דרכו מועבר המסר של דורנו- תרבות הכיף. הדורות האחרונים בוחנים את כל מעשיהם והחלטותיהם על פי מדד אחד בלבד- האם זה יהיה כיף או לא. תרבות הכיף שלנו, הפכה להיות ההכרעה בכל שאלה והתלבטות. אם בתרבות התקופה המודרנית השאלה הייתה נכון או לא נכון, מוסרי או לא מוסרי, אמיתי או לא אמיתי, בימינו, הדור המיואש מאמת מוחלטת וערכים גבוהים, השאלה היחידה שנשארה רלוונטית היא מה עושה לך טוב, מה כיף לך לעשות. מאחורי כל עמוד באינטרנט יש עשרות עורכים שתפקידם לתת לעמוד חווית גלישה מיטבית. חווית הגלישה והכיף הן שהופכות עמודי אינטרנט לפופולריים. עמוד אינטרנט מדהים באיכותו, שלא השקיע בעיצוב חווית גלישה, לא יזכה לכניסות רבות. כיוון שהמדד הוא לא מה מועיל ותורם, אלא היכן ישנה חוויה, מה כיף.
רק כך ניתן להבין תופעות כמו לוחמים ביחידת מובחרת כמו אגוז, שעושים את צואתם על ראש חבריהם. רק כך ניתן להבין את הנהירה אחר סמים, אלכוהול, ומין זמין. הדור הצעיר לא בודק האם זה טוב לי, או מוסרי לאחרים, אלא האם זה כיף. לוחמי אגוז לא הבינו מה הבעייה במעשה שלהם, שהרי עבורם הוא עמד במבחן התוצאה- הוא היה כיף לגמרי. גם כל אחד מאיתנו משתמש בהכרעה זו עשרות פעמים ביום. אנו הולכים להצגה כי היא כיפית, או נמנעים מללכת לשיעור כי הוא לא כיף. המחשבה הרציונלית שבוחנת האם יהיה לי חשוב להיות במקום מסוים, האם זה יתרום לי או יזיק לי- כבר ממזמן לא רלוונטית, שהרי המבחן היחיד שנשאר הוא מבחן הכיף. ובתרבות הכיף, אין מקום לתחושות אחרות.
כך המדיום מייצר עבורנו את המסר. רשת האינטרנט מחזירה אותנו לימי הדמיון, ומנמיכה את עליונות השכל. בתרבות הכתב, זו של התקופה המודרנית, השכל תפס פיקוד על כל האדם ומהותו. ההיגיון הפך להיות הדבר העיקרי שמגדיר את האדם. הלוגיקה והמחשבה קודשו והפכו לעיקר המהות האנושית. כך נשכחו איברי הגוף האחרים. הדמיון הלך ואבד, הריקוד והתנועה ננטשו במרתפים חשוכים. אך כעת התרבות העכשווית שלנו ממקמת את השכל בשווה בין שווים. הוא איבר חשוב, שתורם רבות להתקדמות האנושית, אך הוא כבר איננו המולך היחיד על האדם. כעת יש בעולמינו מקום לדון על מקומו של הגוף בחיינו, ועל כך שאסור להזניח אותו. כעת יש לנו מקום לפתח את האינטואיציות, האסוציאציות, הדמיונות והחלומות שלנו. כך שדווקא במהפכת האינטרנט נמצא הפוטנציאל לגאול את האדם ולשחרר את כולו לחופשי- מוחו ומחשבתו, אך גם דמיונו וגופו, הכל כאחד. במהפכת המדיום הנוכחית ישנה אפשרות לחזור לעולם חופשי ומדומיין. האם לזה התכוונו חז"ל שדיברו על חידוש הנבואה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה