בודד זה החברותי החדש.

אף פעם לא הבנתי מה יש לאנשים נגד האבולוציה. זו תפיסת עולם כל-כך יפה ורומנטית, שצריך להיות צאצא של קוף כדי לא להתאהב בה מיד. שהרי תפיסת עולם זו טוענת כי העולם איננו סובב סביב צירו, בתנועה מעגלית ומיותרת. אלא העולם הולך ומתעלה, הולך ומשתכלל. צארלס דרווין, אבי תפיסת עולם זו, התפייט כי "אנו ספינה טעונה גנים שעושה דרכה בים החיים".

כל דור נבנה על בסיס הדורות שקדמו לו, אך הוא משפר אותם במעט. בזכות ברירה טבעית היתרונות האנושיים משתכללים. כל דור מוסיף גנים טובים יותר, ד.נ.א חזק יותר, והאנושות הולכת ופוסעת לקראת אדם שלם ומושלם. האנושות מתפתחת כך שכל אדם מתמודד עם מחלות מסוימות, והמערכת החיסונית שלו התפתחה כתוצאה מההתמודדות הזו, ויצרה אדם שיודע להתמודד עם עוד מחלה. כך שכאשר הוא מעביר את הגנים לילדו, המערכת החיסונית של הילד אוטומטית כבר בנויה להתמודד עם המחלות האלו. כך שגם אדם שלא פיתח את העולם מבחינה רוחנית, העביר גנים טובים יותר לילדו, ותרם להתפתחות המין האנושי. כך שכאשר האדם חי, הוא לא חי לשווא, אלא הוא מרגיש, כדברי גתה, ש"עקבות ימי עלי אדמות, לא יאבדו בחלוף עידנים". זוהי תחיית המתים במובן העמוק של המילה. שהרי המתים חיים בקרבנו, בערכים ובמציאות הגנטית והפיזית שהם העבירו עבורנו. במותם, ציוו בקרבנו את החיים.

האבולוציה הרגילה אותנו לראיית העולם כהולך ומתקדם, כהולך ומשתלם. העתיד הוא ההווה הטוב יותר. כל המצאה, כל תפיסת עולם ומחשבה יצירתית, כל אדם ואומה, מוליכים אותנו אל עתיד מבטיח. הרומנטיקה הזו הרגילה אותנו להתבונן על כל דבר חדש, ולראות בו את הטוב, את היכולת שלו לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר. וכך האנושות בחנה כל שלב בקורות חייה. כך התבוננו על מהפכות אזרחיות ותעשיתיות, על מלחמות קשות וספרים מעצבי תודעה. כך התפתחה תפיסה בה האנושות תמיד צועדת קדימה, בקצב איטי ובקצב מהיר, אך הכיוון הוא תמיד אלי אופק.

אך העת הנוכחית, זו שאנו עסוקים במפגשים האחרונים בסקירתה, מציבה תמרור עצור אדום ובוהק כנגד התחושה כי אנו כל הזמן בהתקדמות מתמדת. התחושה כי דור המסכים שובר את הרצף המושלם שיצרה האנושות, ובפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, אנו תקועים במקום, או חמור מכך, דור המסכים מצעיד אותנו אחורה, אל אדם פחות טוב ושלם ממה שהיינו. הלך הרוח בו העולם מיואש ממעשים ואידאולוגיות גדולות, ולכן הוא פונה לדיבורים וחוסר עשייה במציאות, מביא אותנו בפעם הראשונה לעמוד בפני הבאר הגדולה, ולא לדעת האם לירוק בה, או לשתות מים מרווים. בקרב עיתונאים ואנשי רוח ניתן למצוא את הטענה שבעוד שלושים שנה האנושות תביט אחורה על תקופתנו, ותבין שזו הייתה אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה האנושית.

בשורות הבאות אני רוצה יחד אתכם לסקור מעט את השפעות דור המסכים על חייו של כל אדם ואדם בחברה המודרנית. (טוב , לא כולם, רק 77% שמחוברים לאינטרנט. והמספרים עולים בכל רגע).

גלובלי זה הסובייקטיבי החדש- 

דור המסכים, מעז להציב בפני האנושות מראה. שהרי הוא מרסק את הצביעות והדו-פרצופיות שהיו חלק מהאנושות במשך כל שנותיה. לאורך כל ההיסטוריה אדם נדרש להפגין כלפי חוץ איתנות וחוזק, אך מה שקרה בביתו נשאר שם. את הכביסה המלוכלכת, כיבסו רק בחדרי חדרים. אך בכפר הגלובלי בו אנו חיים כיום, אין אזור שנמצא מחוץ לעדשת המצלמה. כל מה שקורה, הופך תוך שניות לנחלת הכלל, המרחב האישי- פרטי נמחק ונעלם כלא היה, ואל מולו מתייצב המרחב הציבורי. גם אדם שגולש בביתו הפרטי באמצע הלילה, נמצא תחת 'מעקב' צמוד של ספקיות התוכן. בכך נרמס המרחב האישי, ונמחקת הזהות הסובייקטיבית. כולנו הופכים לכוכבי הריאליטי הגדול שנקרא 'החיים'. כולנו שחקנים באח הגדול שמצלם ומתעד כל שנייה בחיינו.

אך זה לא נגמר כאן. החיבור למסך הפך אותנו למנותקים רגשית. הדור הנוכחי, שגדל על מחשבים, לא מבין בני אדם. בכל סיטואציה בה נדרשת מעט אינטליגנציה רגשית וחברתית, אנו מוכיחים כי אנו נכים וליקויי למידה, בכל הקשור למדע בני האדם. אדם העולה במעלית, ולפתע אדם נוסף נכנס אל אותה המעלית, יעשה הכל על מנת לא להביט בעיניו של האדם האחר. פתאום שנות הייצור של המנורות, או העציצים בקומות העליונות, הופכים להיות אמצעי ויזואלי מרתק. בגלל שהדור הנוכחי גדל על מחשבים ולא אנשים, אנו כה מפחדים מפלישה למרחב האישי, עד כדי כך שלחיצת יד, חיוך או קשר עין הם עבירה חמורה. להתיישב על יד אדם זר באוטובוס, זו משימה בלתי אפשרית 17. אנו כל כך מפגרים סביבתית, ששכחנו שבני אדם הם ייצור שאוהב קשר, וחיבוק או מגע חם הם צורך, ולא הפרעה והכרזת מלחמה.

מחשבים הם החינוך החדש-

בדורות האחרונים, מעמד המשפחה השתנה באופן קיצוני. השינוי התעשייתי, והשאיפה למימוש עצמי, הוציאו את שתי ההורים אל מעגל העבודה. הילדים, אלו שפעם חונכו בביתם, נשלחו לבית הספר, ולאחר מכן לשעות שיעורי בית ומשחקי רחוב. 'ילדי המיקרוגל', לא חוו סמכות הורית, ומפגש חי עם דמות מחנכת. השעות הרבות בהם צופים ילדים בדורנו במסכי הטלוויזיה והמחשב, חושפים בפניהם סדר חברתי חדש. הסמכות הברורה והקבועה, זו שיודעת להעמיד במקום ולהטוות את הדרך, כמעט ונמחקה.

אין זה מקרה ששנות השישים היו עשור כה פרוע. שהרי היה זה הדור הראשון שגדל על ברכי הטלוויזיה אשר שינתה את השקפתם על החיים. הטלוויזיה שינתה את תפיסת הסמכות שלהם. הטלוויזיה שינתה את תחושתם לגבי קבוצת כוח, שהרי  רוב המופעים יועדו לצעירים. הטלוויזיה חידדה את חוש אי-הצדק שלהם, בזמן שצפו במלחמת וייטנאם בכל ערב. לכן דווקא בדור זה צמחו ילדי הפרחים, פסטיבלי האהבה ולא מלחמה, ומרידות הסטודנטים. שהרי דור זה היה הראשון לעבור את שינוי הברכיים. במקום לגדול על ברכי הסמכות ההורית, הוא גדל על ברכי חוסר הסמכות הטלוויזיונית. מכאן נובע חוסר האמון בסמכות ובכל מה שהיא מייצגת. מכאן נובעות התחושות בהן המדינה כבר לא מייצגת את הציבור, אלא את עצמה. מכאן נובעות התחושות שאין לדור הבוגר מה לומר או ללמד את הדור הצעיר. הדור הבוגר איננו מבין את העולם החדש, הנוצץ, 'האמיתי', ולכן הוא לא יכול ללמד את הצעירים מה לעשות, ואיך ראוי לנהוג.

'כאילו וזה' זו העברית החדשה-

כחלק מנטישת הסמכות של הדור הבוגר, והתחושה כי 'הזקנים' אינם מבינים את העולם, התפתחה שפה חדשה. שפה צעירה, שפה דינמית, שפה שמחה. השפה החדשה, היא שפה רזה. שפה בה אין משפעות למה שנאמר, אלא רק למצלול ועצם התקשורת. בשפה החדשה ניתן לקלל מישהו, ולהתכוון להגיד שהוא 'אחלה גבר'. בשפה החדשה אין מילים עמוקות ובעלות משמעות, כיוון שזהו לא הלך הרוח. הכל צריך להיות קליל וזורם. כמה מילים רצופות הם כבר 'חפירה'. 

אין זה צרוף מקרים ש"דור הMTV" שמתאפיין בקליפים קצרים, בעלי חיתוך מהיר מתמונה אחת לאחרת, בא כעשר שנים אחרי הופעת השלט-רחוק שאִפשר לצופים לקפוץ מערוץ אחד למשנהו בקלי קלות. זהו שיקוף של הדור הנוכחי, והבנייה שלו במציאות. כך המדיה משנה את הדרך בה דור שלם חושב: משפטים קצרים, פחות ריכוז, שינוי מהיר בסגנון חיים, מהלך מחשבה חופשי יותר וחשיבה אסוציאטיבית.  

השפה החדשה- פחות תוכן, יותר חוויה, פחות להעביר, יותר לתקשר.

הנצחי הוא ה'לחוות' החדש-

דור המסכים חושף בפנינו מיליארדי עמודים של אינפורמציה בלחיצות עכבר בודדות. אם בעבר הלא רחוק על מנת לדעת משהו חדש, היית צריך לעמול ימים ולילות על השגת ספר, רק כדי להבין שאתה לא יודע לקרוא, כיום תוך לחיצות כפתור בודדות אתה יכול לדעת להנדס טילים, או תסמינים למחלת הטרשת הנפוצה. הדרך בה אנו נחשפים למידע השתנתה והפכה לאסוציאטיבית. הכל מדלג בין עמודים ולינקים, מתוך תפיסת עולם שמביאה את המידע אל כל אחד. כך שינו אותנו המסכים לרובוטיים אנושיים. סף הריגוש שנובע מהתכנים שאנו צורכים העלה את הרצון שלנו לחוות כל דבר, ולחוות אותו בצורה קיצונית, 'כמו שכתוב בסרט'. אנו לא יכולים לשבת במקום למשך דקה אחת בודדה, מבלי להוציא את המכשיר הנייד ולחתוך פירות או לפוצץ ממתקים. סף הריגוש שלנו עלה בצורה קיצונית, משל היה עולה חדש מברית המועצות, ברגע בו קרס מסך הברזל. ללא תוכן בידורי למשך כמה דקות אנו מרגישים אבודים. גם הצורך האנושי במגע אלקטרוני עלה באופן מטורף. תלמידים רבים מדווחים כיום בפני מוריהם שללא עיסוק במכשיר הנייד הם לא יכולים להתרכז. הצורך האנושי לגעת, הפך להיות חלק מהצריכה. אי אפשר לשבת בשולחן האוכל לארוחת משפחתית מבלי שכולם יהיו עסוקים בחיתוך וירטואלי של סרט בננות ופצצות. אין היום פגישה עסקית בה לא מלטפים מסכים בכל כמה רגעים.

הצורך האנושי להרגיש שייך, והחיבור המתמיד למסכים, יצרו שינוי בסדר העדיפויות האנושי. אם בעבר המטרה הייתה לחוות רגע אחד של עוצמה או טוב, אפילו על חשבון עתיד טוב יותר, כיום העתיד חיסל לחלוטין את ההווה. איזה רגע יכול להיות יותר מאושר מיום- הולדת שנה לילד הבכור שלך, או חתונה לאחותך הקטנה. אנשים רבים יסכימו לשלם את כל הונם, ולו כדי לחוות רגע אחד כזה. אך בימינו, בכל אירוע ענק שכזה נמצא את בעל השמחה עומד מאחורי מסך, ומצלם את האירוע. הוא מוותר על ההווה, על להיות באירוע ממש, לחוות אותו, להתרגש איתו, לחיות אותו, על מנת שהאירוע יהפוך לנצחי ותמידי- בכך שהוא יוסרט ויצולם במכשיר הדיגיטלי. אנו מוותרים על 'העכשיו' בשביל 'הנצח'. אנו מוותרים על להיות, על מנת לתעד. אנו מוותרים על האזרחות, ומגויסים לעולם החדש- בו כל אחד הינו עיתונאי ומסקר אירועים.


עכשיו זה הלנצח החדש-

דור המסכים חייב הכל כאן ועכשיו. האוכל המהיר, הקצב של הסרטים והקליפים, המסרים שנמצאים בלחיצת כפתור, ואפילו המשיח- כולם חייבים להיות עכשיו. אף אחד מאיתנו לא מסכים לעשות מהלך ארוך ומתיש בדרך אל היעד. אף אחד לא רוצה לחוות את הדרך, להרוויח את העמל וההשקעה, לצמוח עם השינוי. אלא אנו אנשי תוצאות, אכפת לנו לספק את הצורך המיידי והעכשווי שלנו, אפילו במחיר הפסד עתידי. אם עמוד האינטרנט שאתם קוראים כעת לא יעלה תוך שתיים- שלוש שניות, אתם תלחצו על כפתור הרענן בעצבנות. תרבות העבודה הקשה והעמל כאילו חלפה מעולמינו, ובמקומה אנו חווים את הצורך המיידי. ובדרך- שכחנו את הדרך. כמה מבני הדור הצעיר יכולים להעיד על עצמם שהם נהנים מחשיבה מתמטית מאומצת, ולא רק מפתרון התרגיל? כמה מאיתנו אוהבים את ששת ימי המעשה, ולא מחכים רק לשבת? כמה מאיתנו נהנים מהליכה קשה ועיקשת, ולא רק מההגעה למקום המנוחה? כמה מאיתנו יעריכו עשייה קשה והתמדה, אפילו אם הם לא הביאו לתוצאות ממשיות?

מפורסם זה העצמי החדש-

בעולם הקודם, זה שהיה כאן רק לפני כמה עשרות שנים, האדם הממוצע הרגיש טוב מאוד ביחס לעצמו. הוא קם בבוקר, הלך לעבודה, וחזר בערב לאחר עבודה מאומצת לחיק משפחתו. הוא היה גאה בערכים שלו, במחויבות לאשתו וילדיו. לרוב הוא לא חיפש הכרה ופרסום. הספיק לו שמשפחתו מעריכה אותו, ומהם הוא שאב את תחושת הכבוד העצמי וההגשמה. אך בדור המסכים, הכפר הקטן הפך להיות עולם גדול. כיום כל אדם יכול להכיר כל אדם. כיום אם אתה לא חרוט על דפי ויקיפדיה, או מככב במהדורת החדשות המרכזית של איי סיישל, אז אתה לא קיים. זה לא שאתה לא מפורסם, אלא אתה לא קיים. שהרי תחושת הקיום השתנתה מאוד. התחושה כי אני שווה בזכות עצמי הולכת ומתפוגגת, ובמקומה עולה הצורך והנואשות בתשומת הלב החברתית. מחקרים מראים כי רשתות חברתיות בנויות על המספרים שהם מדגישות. שהרי אדם השופך את ליבו בסטטוס מרגש, משול לקבצן ברחוב המניח כובע מרופט ומבקש מטבעות. אנו קבצני המאה העשרים ואחת איננו מבקשים מטבעות כי אם לייקים. איננו מניחים כובע מרופט כי אם את עצמנו. אנו מסכימים שיצחקו עלינו, ישפילו אותנו, ירמסו את כבודנו ויבעטו בערכינו- העיקר שידעו מי אנחנו. שהרי לולי שאתה שם- אתה לא קיים. אם לא דיברו על מה שעשית כנראה שהוא לא חשוב, אם זה לא מעניין את כולם, אז זה לא מעניין בכלל. הכבוד העצמי, התחושה שאתה עושה את מה שאתה מאמין בו, ולכן דעתם של הסובבים אותך איננה חשובה, נרמסה תחת מקלדות המהפכה. כעת הפרסום הוא העיקר, וכל האמצעים כשרים לכך.

נרקיסיזם זה האלטרואיזם החדש- 

אם בעבר האדם נאלץ להודות שהוא לא מושלם, וממש לא כל יכול, שהרי רופא לא יכל להיות עורך דין או חקלאי, ומורה לא יכל להיות תעשיין או מנקה רחובות, בדור הנוכחי התחושה משתנה. בעבר האדם נקרע בין כמה זהויות המייצגות את מי שהוא באמת, והוא נאלץ להכריע מה העבודה שהכי משקפת את אישיותו ולדבוק בה במחיר של חוסר מימוש הצדדים הנוספים שבחייו. אך בדור המסכים, ניתן לממש כמה זהויות במקביל. כיום כולנו יודעים הכל. שהרי בכמה לחיצות ושורות חיפוש, אנו מגיעים לכל מידע שבעולם. לכן כולנו יודעים יותר טוב מהמאמן הלאומי בכדור-רגל, או מראש הקואליציה. כולנו היינו מצליחים בחידון מסובך ומנצחים תחרות ריאליטי. הרצון לממש את כל הזהויות ותכונות האופי מייצר אדם ססגוני ומורכב.

אך הוא בעיקר מנציח את תפיסת ה'אני במרכז'. האדם חש היום שהעולם מסתובב סביבו. שהשמש זורחת לו בין העיניים, ושוקעת בעורף ראשו. האהבה העצמית, שמיוצגת ברצון לעדכן מה אני עושה בכל רגע מחיי, שהרי זה בוודאי מעניין את כל העולם לדעת שכעת אני אוכל צהרים, ובערב אלך להופעה. תפיסת האדם במרכז מנציחה את החוויה האישית על חשבון החשיבה על האחרים והקבוצה. רבים מתנהגים כיום בצורה שאם לא טוב לי- אני הולך. אין מחשבה על הטוב לאחר, או לזהות הקולקטיבית. אם יקר לחיות בישראל, לא אשאר לשנות זאת אלא אסע לברלין. מחקרים מראים את חוסר היכולת לחשוב על משהו מחוץ לעצמינו. אדם ממוצע מחליף עבודה בכל שלוש וחצי שנים. אחוזי הגירושים עולים בצורה דרסטית ומגיעים במקרים רבים לכל אדם שני. נתונים אלו מדגישים את החשיבה העצמית, ואת הרצון בסיפוק מיידי, וחוסר היכולת להתמודד ולעבוד קשה.

בודד זה החברותי החדש-

פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות מחברות אותנו לאנשים, עוזרות לרכוש חברים ולתקשר עם העולם. ברור, אז זהו, שלא. מחקרים חדשים מראים שהמדיה החברתית דווקא מעצימה את הבדידות - משאירה אותנו עם מאות קשרים וירטואליים, אבל פחות איכותיים, פחות עמוקים, פחות מחייבים. בתוך עולם עמוס מידע, שבו כולם יודעים הכל על כולם, נראה שמעולם לא היינו לבד כל כך. דווקא בעולם של תקשורת מיידית ומוחלטת, בלי הגבלה של זמן או מרחב, אנחנו סובלים מניכור חסר תקדים. מעולם לא היינו מנותקים כל כך זה מזה, מעולם לא היינו בודדים יותר. בעולם שמכוסה ברשתות חברתיות, אנחנו הולכים ומאבדים את החברה האמיתית. ככל שאנחנו מקושרים יותר, כך אנו נעשים בודדים יותר. הבטיחו לנו שנהיה כפר גלובלי, אך במקום זה אנחנו מתגוררים בסמטאות האפרוריות ובנתיבים האינסופיים של פרבר הידע רחב הידיים.

מה שפייסבוק גילתה בטבע האדם - וזו לא תגלית קטנה - הוא שקישוריות היא לא אותו דבר כמו קשר, ושקשר מיידי וטוטאלי אינו כרטיס לעולם טוב ומאושר יותר. הטכנולוגיות שקיימות היום בכל תחומי החיים שלנו מפתות אותנו לייצר קשרים שטחיים יותר ויותר, וכן להימנע מהבלאגן הכרוך בקשר עם אנשים בצורה פשוטה יותר. היופי בפייסבוק ומקור כוחה הם שהיא מאפשרת לנו להיות חברתיים, ובה בעת לחסוך מאיתנו את המציאות המביכה של החברה: גילויים מביכים במסיבות, שתיקות, ריח רע מהפה, משקה שנשפך על הבגד - כל הסרבול הכללי שמתלווה למפגש פנים אל פנים. במקום זה, אנחנו יכולים להתמודד בצורה חלקה ונעימה עם מכונה חברתית לכאורה. הכל כה פשוט: עדכוני סטטוס, תמונות, ה"וול" שלך.

המחיר של החברתיות הנעימה הזו הוא הדחף המתמיד לחתור לאושר, להגשמה עצמית. לא די בכך שאנחנו צריכים להתמודד עם השפע החברתי של אחרים, אלא שעלינו גם לשפר את מראה השפע החברתי שלנו: להעמיד פנים שאנחנו שמחים כל הזמן. זה מתיש. פייסבוק מציבה את המרדף אחר האושר בחזית ובמרכז החיים הדיגיטליים שלנו. היכולת שלה להגדיר מחדש את מושג הזהות וההגשמה העצמית שלנו מטרידה הרבה יותר מהמידע שהיא צוברת על אודותינו ומהחששות שנלווים לכך.

סיום זו ההתחלה החדשה-

כל הסיבות הללו, ורבות נוספות שלא הועלו כאן מטעמי קוצר היריעה, מייצרים את דגם האדם החדש. אך האם העובדות שהוצגו כאן מייצרות אדם טוב יותר, או פחות טוב? האם האנושות פוסעת קדימה בהליכה הווירטואלית, או שמא היא פוסעת לאחור, וחוזרת בזמן לאנושות פחות שלמה? האם אנו עדין בתהליך האבולוציה, שבונה את האנושות באטיות לחברת מופת, או שהרכבת חרגה מהפסים, ואנו השתגענו קצת, וירדנו מהפסים?

אז בגלל שהבטחתי, אחרוג ממנהגי ואספר את דעתי האישית. יש בדור הזה פוטנציאל שלא היה קיים לעולם באנושות. יש כאן דור מוכשר, מודע לעצמו בצורה קיצונית, שבורח מסיסמאות ואמירות מפוצצות ומחפש את האמת כאן ועכשיו, ובתוך הפנים. יש כאן הזדמנות לשיח דמוקרטי וצודק, בו הידע נמצא אצל ההמון ולמען ההמון. יש כאן רנסנס רוחני של התודעה והדמיון, ובכך הלוגיקה המעיקה חזרה לתוך תיבת הפנדורה. אז יחד עם הכל ולמרות הכל- האבולוציה ממשיכה, והעולם הולך ומתקדם. אבל כמו תמיד, האבולוציה היא לא ביטוח, והכל תלוי בנו, וביכולת שלנו לבנות ארמון מעל התרבות הנוכחית, ולא לחפור מנהרה תחת התרבות, ולטמון את ראשינו בחול.