האמת מתה. הייתי בלוויה שלה.

לכולנו יש דעה. לכולנו יש סדר יום, חלומות ושאיפות שאנו בטוחים במאת האחוזים שהם נכונים, ויקדמו את סביבתנו למקום יותר טוב ונכון. בישראל ישנם יותר משבעה מיליון ראשי ממשלות ושרי ביטחון, מאמני כדור-רגל ופסיכולוגים. ולדעתי, זה אחד הדברים הכי יפים באנושות- השאיפה הזו לא לנוח על זרי הדפנה, אלא לשנות, לתקן, לשכנע. התחושה הבסיסית הזו שהמצב יכול להתקדם אם רק יעשו את מה שצריך, גורמת מחד להמון ויכוחים ודיונים, אך מאידך משאירה אותנו ערכיים וחדורי מוטיבציה. שליחים. של השליחות ושל עצמנו. 

אך האם ישנו גבול העוצר אותנו מזכותנו להשמיע דעה ולשכנע? האם יש טענות שלא ניתנות להשמעה? האם ישנו קו דמיוני המבדיל בין טענה נכונה וצודקת, ובין טענה שקרית, ואת הקו זה לא חוצים? האם בעולם פוסט-מודרני ומיואש מאמת ניתן לסווג ולהבדיל בין טענה אמיתית לטענה שיקרית?

לשם כך התחקנו אחר אומנות הנאום והשכנוע- הרטוריקה, לעומת אויבתה המושבעת, זו הפונה למכנה המשותף הנמוך שבחברה ומשכנעת בעזרת הפחדות ושקרים- הדמגוגיה. הרטוריקה היא אמנות השכנוע באמצעות השפה. אמנות זו מתארת את האמצעים בהם יכול אדם להשתמש כדי להעביר רעיון מסוים בדרך המתאימה ביותר לשכנוע בן שיחו. נהוג להתייחס לרטוריקה כאל אמנות הנאום, אולם בהגדרתה הקלאסית היא כוללת את כל סוגי השכנוע - מול קהל אך גם פנים אל פנים או אפילו בכתב. לעומתה הגדרנו את הדמגוגיה כשיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב - לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות. (ההגדרות מבוססות בעיקר על הפילוסוף היווני אפלטון, גורגיאס, מתוך כתבי אפלטון חלק ראשון, תרגם מיוונית י. ליבס, הוצאת שוקן, ירושלים, 1997, עמודים 455a- 454c. וכן שם, פיידרוס, 260c).  

אם ככה, אחרי שהכל הוגדר ובורר, בא נבצע פעולה פשוטה, שכולנו צריכים לעשות מאות פעמים ביום. צפו בסרטון המובא כאן וענו על שאלת מליון הדולר- האם טענות אלו הם רטוריקה משובחת או דמגוגיה זולה?

כיתה שלמה. יותר משישים סטודנטים לכתיבה. כולכם צעקתם יחד שאושרת קוטלר משתמשת כאן בדמגוגיה זולה, ארסית ושטחית. אך לאף אחד מכם לא הייתה תשובת מחץ כנגד הטענות של הגברת קוטלר. שהרי הדרך בה קוטלר פוסעת היא הגיון מתמטי פשוט שאותו מתרגל כל נער כהכנה לבגרות או לבחינת הפסיכומטרי. אם a=b וb=c, אזי חייבים להגיד שa=c. אם בתקופת השואה חייל שוויצרי לא הניח לפליטים יהודים להיכנס לארצו ובכך בעצם גזר עליהם את מותם, הדבר נכון ומדויק גם כלפיי חייל עברי העוצר וחוסם את הפליט האפריקאי מלהיכנס לארצנו. גם השוויצרי, ממש כמו היהודי, לא רוצה אזרחים זרים בארצו. גם השוויצרי, בדיוק כמו היהודי, לא רוצה שישתלטו לו על המדינה. כל הטענות הללו נהדפות על קיר הגזענות ומתנפצות כמו זכוכית לאלפי רסיסים קטנים. 

למה כל-כך קשה לנו להבחין בין רטוריקה לדמגוגיה, בין טענה הוגנת ומשכנעת ובין פנייה רדודה למכנה משותף נמוך ומפחיד? 

על מנת לענות על שאלה זו נזקקנו לשלוש סיבות מרכזיות. הראשונה שבם היא בעיית הזמן שהדור הנוכחי מורכב ממנה. אנו דור של אינסטיט. הכל חייב לקרות מהר וחד. הכל חייב לקרות בדיוק ברגע שאנו מבקשים שהוא יקרה. אין לדור הנוכחי סבלנות לחכות יותר מכמה שניות. אם בדורות הקודמים אדם נדרש לקרוא המון, לחשוב ולכתוב על מנת לייצר עבודה בנושא מסוים, בדורנו כל תלמיד מתחיל יכול לכתוב מאות עמודים בחמש דקות של שיטוט מהיר באינטרנט. כל פיסת מידע שאיננו יודעים יכולה להגיע אלינו תוך פחות מחמש הקשות אצבע. עמוד אינטרנט סורר שיעז לא לטעון את עצמו במהירות יזכה ללחיצות 'רענן' עצבניות מצידינו. האוכל שלנו מהיר, הדואר שלנו מהיר. השלום שלנו מהיר. אפילו המשיח שלנו, חייב להגיע על פי דרישתנו ממש עכשיו.

כל עולם המדיה שינה את פניו והתאים את עצמו למהירות שהדברים צריכים לקרות בימינו. העיתונים הישנים היו מלאים מילים. עמודי השער שלהם הכילו המון מלל ומעט מאוד תמונות. אך עיתוני הדור הנוכחי מלאים בתמונות וכתבות צבע, ובמעט מאוד אינפורמציה אמיתית. המילים נעלמו ונאלמו, ובמקומם הופיע התמונה.

עיתוני ישראל אז והיום. פחות מילים יותר חוויה. פחות ידע, יותר תמונות.

גם בתוך הכתבה הכתובה, מניחים עורכי העיתון כי הקורא הממוצע הניצב כנגד עמודי העיתון לא ירצה להשקיע כל-כך הרבה. לכן הם חייבים למשוך אותו אל תוך הכתבה. הם מסמנים משפטי מפתח מעניינים, מוסיף כותרת משנה פרובוקטיבית ותמונות. כל זאת ועוד על מנת לגרום לאדם לעשות את מה שהוא מוגדר לעשות באופן גנטי, ואת מה שהוא עשה באופן תמידי בדורות הקודמים- פשוט לרצות להחכים ולהשקיע.

גם עולם הטלוויזיה שונה לבלי היכר. ראיונות של עשרות דקות יופיעו במהדורות החדשות בכמה משפטים בודדים. עיתונאי כבר לא מבקש להבין ולהקשיב למרואיין, אלא להוציא ממנו 'כותרת', משפט אחד שיעשה הרבה רעש וצלצולים. התמונות נחתכות במהירות, פריים רודף פריים, על מנת לגרום לתחושה מהירה ורצופה. הכל חייב להיות בעוצמה ובטוטאליות. 

   

הסיבה השנייה היא בעיית השפה. בגלל שאין לנו זמן, ובגלל הרדידות התרבותית והאינטילגנטית של ההמון, מוכנסות לנו מאות מילות קוד שמטרתם לייצר עבורנו מחשבות והנחות יסוד עוד לפני שאנו מחליטים לשקוע בנושא ולחשוב מה דעתינו. לשיטה זו הנקראת באופן מקצועי priming (בתרגום לעברית- מסגור או הטרמה) אנו ממסגרים את ההקשר הרצוי על מילה אחת, ובכך יוצרים תחושת וחיבור ועמדה רצויה. ההטרמה עובדת על הנפש שלנו, ומונעת מהשכל לחשוב מה אני באמת חושב. דוגמאות לכך ניתן למצוא בויכוח הפוליטי במדינת ישראל בו מילים כמו 'להחזיר שטחים', מניחות כי חבלי ארץ אלו לא שייכים לנו, ולכן אני מחזיר אותם, ולא נותן או מעניק. כך גם בויכוח על כניסת המסתננים לאפריקה, בחרה התקשורת להדגיש את הילדים והנשים, ולקרוא להם פליטים, ובכך למסגר תדמית של אנשים חלשים ומסכנים אשר בכל מקום אחר אחת דינן למות בסבל נורא. אך הדוגמא הטובה ביותר לבעיית השפה שלנו היא בקמפיין של משפחת שליט למען החזרתו בשלום של גלעד, חייל צה"ל חטוף. גלעד מוסגר לנו כ'בן של כולנו'. הוא הוצג כדמות תמימה ושבירה. כאילו עוד יום אחד בכלא ואין סיכוי שהוא ישרוד. כך הופך חייל גיבור, נער שהחל את שנות העשרים לחייו, לילד צעיר ופגיע. ילד שבטעות היה במקום הלא נכון, ולא חייל ונער שהיה שם כיוון שהוא בגיל שבוגרי ישראל מסכנים עצמם על מנת להגן על ארצם ומולדתם.

סקרים מדהימים מלמדים שכאשר ישנו ראש ממשלה ממפלגות הימין השימוש במונח 'ראש הממשלה' כמעט ואינו מופיע בין מילותיה המודפסות או המוקלטות של התקשורת. לעומת זאת כאשר מושלת במדינת ישראל מפלגת שמאל ביטוי זה מופיע ב71% יותר. הסיבה לכך היא שראש ממשלה הוא ביטוי שמשדר עבורנו עוצמה, כוח, גודל. כאילו יש על מי לסמוך. כאילו הציבור יודע שמישהו דואג לו. ראש ממשלה 'שמאלי' מוצג כך, אך ראש ממשלה ימני לא זכאי למסגור כזה, ולכן יקרא בשמו הפרטי, בין אם זה ביבי או בגין.

הסיבה השלישית הינה עיקרון חוסר המיקוד. עיקרון חוסר המיקוד הוא כלי דרכו ניתן לכבוש את הלבבות. שהרי האנושות הטכנולוגית מעדיפות אמירות מעורפלות על פני אמירות קונקרטיות וברורות. כולנו הרי בעד צדק חברתי, אך אם נפתח את הביטוי המקסים הזה, נגלה שאין מאחוריו כמעט כלום. שהרי מהו צדק חברתי? ומהם הדרכים להשיגו? כאן אנו כבר חלוקים ומפולגים. לא רק במישור הטכני, אלא גם במישור העקרוני- נלקח ממנו החלום של עתיד ורוד וטוב.

הבחירות האחרונות בישראל היו דוגמא נפלאה לכך. מפלגות ישראל רבו על קולותינו, והמפלגות שניצחו היו אלו שהצליחו למכור לנו חלום מעורפל. התחושה כאילו המשיח מגיע על חמורו הלבן, גרמה לרבבות בית ישראל לצאת ולהצביע. לצאת ולחלום. הסיסמאות הפריחו חלומות אופטימיים, 'באנו לשנות', צעקה כותרת אחת, 'משהו חדש מתחיל' חלמה בקול חברתה הרועשת. החלום לשיח אחר, כזה שמדבר בשפת העם, ונותן לה תקווה וחלום, סחף את הציבור לקלפיות והשיג עשרות מנדטים. ובדרך אף אחד לא עצר לחשוב האם החלום יכול להתגשם, האם האדם שמוביל אל החלום יכול גם להגשימו?

אך ישראל ממש לא לבד במערכה על עיקרון חוסר המיקוד והעמימות. ברק אובמה, סנאטור צעיר ושובה לב הביא לאומה האמריקאית ולעולם כולו את החלום לו ציפתה וקיוותה האנושות. "Yes we can", צעקה כותרת מסע הבחירות שלו. ושיריבו הרפובליקני העז לצאת לרגע מהחלום בהקיץ ולשאול את מה שכולנו לא העזנו- מה אנחנו יכולים? "We can what"? הוסיפו יועציו של המשיח החדש מילה אחת- "yes! we can change". ושוב, אם נלחץ לרגע על כתפור ה'עצור' בסרט הנהדר הזה, בחלום המקסים ושובה הלב ונשאל מה אנחנו יכולים לשנות- כנראה שהתשובה לכך לא תמצא. ויש סיבה מצוינת לכך שהתשובה החבויה לא נמצאה, שהרי היא לעולם לא אבדה, היא לעולם לא הראתה את פרצופה. עיקרון חוסר העמימות מניח שאנו מעדיפים חלומות מפוארים מאשר מציאות במגירה.

השינוי נתפס כהתקדמות,
הציבור משתוקק לחלום ולדמיין עתיד אוטופי.

בגלל שלושת הסיבות הללו המחקר המודרני בתחום עמדות ושכנוע בפסיכולוגיה החברתית מראה כי טיעונים דמגוגיים, במקרים רבים, הם יעילים לא פחות מטיעונים בדרכי ההיגיון. זאת משום שבטווח הארוך האדם אינו זוכר מי העביר את המסר, את מידת אמינותו, או את טיעוניו, אלא את המסר בלבד, ולעתים אף את העובדה כי היו שלל טיעונים שתמכו בו (גם אם הללו היו שטחיים).

שלושת הסיבות שהוזכרו, אשר מייצרות תמונה ראי לחברה האלקטרונית, מבטלות למעשה את העובדות. שהרי העמימות הלא ממוקדת, השפה הרזה ומלאת הקודים, וחוסר הזמן והרצון להשקיע ולבחון את הנתונים והעובדות הופכות את זירת המילים לרחבת הריקודים בה הכל מתרחש. כל אחד יכול לטעון מה שבא לו. כל אדם רשאי להגיד ולעצב את העובדות כפי ראות עיניו. ברחבת ריקודים זו המילה 'עובדה' היא מילה גסה. שהרי אין עובדה אובייקטיבית אלא הכל תלוי בפרשנות האישית של המתבונן המפרש את מה שראו עיניו על פי תודעתו הסובייקטיבית. 'זה כבר לא משנה מה קרה, אלא על מה דיברו שקרה'.

לכן כל כך קשה בעולמינו התרבותי להבחין בין עובדות לפרשנות, בין תיאוריה למציאות, בין שקר לאמת. לכן ניתן לומר כל מה שרוצים, שהרי האמת מתה. העובדות התאבדו. המציאות נשחטה. הדרך היחידה לנצח את הדמגוגיה היא חזרה לשפת האמת. טענה עובדתית נכונה מביסה את הנאום הדמגוגי מלא הפתוס והציניות המרשימה. רטוריקה היא השימוש הנכון בעובדות. מותר להעלים עובדות, אך אסור לרמות ולשבש אותן- זוהי כבר הדמגוגיה, וכאן עובר הקו החוצץ ביניהם.

על מנת להתמודד עם טענותיה של אושרת קוטלר שהובאו מעלה אנו נזקקים לנשק מאוד פשוט להפעלה, אך נדיר מאוד בתקופתנו, והוא- העובדות. בטענה אחת פשוטה כדוגמת: "יותר משמונים וחמישה אחוז מהמסתננים הוגדרו כמהגרי עבודה המבקשים חיים נוחים יותר ולא כפליטי מלחמה המגיעים ממדינות המבצעות השמדה ורצח". נתון זה, מלווה בהוכחות, מוריד בהינף יד את כל הטענות והמילים היפות של קוטלר. שהרי הדמגוגיה משתמשת בעמימות ובשפה הרחבה על מנת לברוח מהעובדות. החזרה לשפת האמת, לשפת העובדות, היא הדרך היחידה להבדיל בין רטוריקה לדמגוגיה.

בכך ניצבת הרטוריקה כלוחמת בודדה ואמיצה, כדרך היחידה של עולמינו התרבותי לשרוד את מהפכת הדמגוגיה וזילות המידע. הרטוריקה, כזו השואפת לטענה האמיתית, ובוחרת את דרך האמת על פני דרך הדה- קונסטרוקציה היא אבן הראשה המחזיקה את כל היכולת האנושית להתבטא ולדבר. שהרי ללא השאיפה להגיד מילים של אמת, אין שום קיום לשיח האנושי. הוא הופך לרצף של מילים בהם כל דובר מבטא את עולמו, אך לא את העולם. בכך נגזר גזר דין מוות על היכולת להבין את האחר, לדבר על נושא משותף, ולא רק לחלוק מילים המבטאות את איך שאני רואה את האמת מנקודת מבטי המשוחדת.

בגלל מות האמת- הכל הופך לדמגוגיה. אין ניסיון להבין את המתרחש, לקרוא, לדעת, למצוא עובדות נכונות. שהרי אין אמת אחת, וכל אחד רואה את הדברים אחרת. כך הופכים חיילי צה"ל לנאצים, ומהגרי עבודה מאפריקה לפליטי מלחמה. על מנת לחזור לשפת האמת חייבים לחזור לשורש הקיום האנושי- העמל והידע. רטוריקן טוב חייב לקרוא המון, לדעת הרבה, להבין ולהקשיב. הנטייה האנושית לדעת ולגדול חייבת לחזור לשלוט באדם, ולמחוק את נטיית העצלות שהחלה להינטע בנו בעקבות דור הקליקים והמסכים. כך גם הנטייה האנושית לדעת ולהבין, חייבת לחזור לשיח הציבורי, ולהוות מרכיב מרכזי בשיח האנושי. כחלק מהרצון לחזור ולדבר בשפת הטענות, ולא בשפת הרגשנות.

והשאלה הגדולה- האם האמת מתה לגמרי, או שניתן לבצע בה החייאה? האם ניתן לחזור לעובדות ולטענות, או שעולמינו האנושי, זה המלא בתקשורת בין אישית ותקשורת המונים, הפך לשקרי וסתמי. האם באמת אין משמעות למה שקרה, אלא רק למה שדיברו עליו?