בסביבות גיל שש-עשרה, חוויתי את רגע הכנות הראשון שהתקבע בזיכרוני. כמו כל רגע חשוב, גם רגע זה קרה בלילה סגרירי, כזה שהגשם מבקש להתחמם תחת קורת גג, ומתדפק בעיקשות על החלון, כזה שהעצים נדמו כלהקת רוק כבד, המשמיעה נעימות כלל לא נעימות של יללות ואנחות. ישבתי במושב נוב, אצל אחד מגדולי המחנכים- אורי זומר. אורי ואני, והרבה כוסות קפה חם, ניסינו לדבר כנות. אך כמו כל שיחת נער מתבגר ואיש אציל נפש, זה היה בעיקר תרפיה אישית. אני דיברתי, הוא הקשיב. כי אורי היה מחנך אמיתי, כזה שמשתלבים בקרבו כיסא הפסיכולוג, כובעו של היועץ, אך בעיקר כפפות המיילד. הוא ביקש ממני לחלק את העולם לשני גושים, והצעתי כמה וכמה חלוקות. את כולן אינני זוכר, מלבד אחת. טענתי שניתן לחלק את העולם המודרני לשני גושים מרכזיים- אלו שעושים, ואלו שמדברים.
מאז התבגרתי במעט, ואורי, זיכרונו לברכה, איננו איתנו. השתנתי מאז במידה רבה, לעיתים אף בצורה חדה. אך אם יש דבר אחד שאני עדין חושב ומזדהה עימו, זו החלוקה השרירותית של העולם המודרני לאלו שעושים ואלו שמדברים. עם השנים התחדדו מחשבותיי, כיוון שחלוקה זו, ובעיקר 'הגוש הדיבורי', הלכו ותפחו, ותפסו פיקוד על עולמינו המציאותי.
בסיומו של העשור הקודם, מארק צוקרברג, מייסד הרשת החברתית "פייסבוק", נבחר על ידי השבועון האמריקני "Time" לאיש השנה של 2010. הזוכה בתואר נחשב לבעל ההשפעה הנכבדת ביותר על התרבות והחדשות במהלך השנה החולפת. בשבועון נמקו את בחירתם והסבירו כי צוקרברג זכה "על קישורם של יותר מחצי מיליארד אנשים ומיפוי היחסים החברתיים ביניהם, על יצירת מערכת חדשה להחלפת מידע ועל שינוי הדרך בה אנחנו חיים את חיינו". כי צוקרברג, כמו מליוני אנשים החיים ממש סביבנו, חיים בעולם אחר לגמרי. בעולם בו הדברים קורים כי מדברים עליהם, ולא כיוון שעושים אותם. בעולם בו עשייה או עבודה נחשבות לחסרון בקורות החיים, לעומת היותך בעל בלוג או כותב שנון ומשחיז מקלדות. כי זה לא משנה שאתה רק בן 26, ולא עשית שום דבר ממשי, חוץ מליצור עוד פלטפורמה בה מדברים.
אודות צוקרברג עוד ישנו מקום לדיון. הוא לא עשה שום דבר, אך לפחות הוא יצר מדיה חדשה, אך הלך הרוח של אנשי הדיבור בוחר את אנשיו לכל פרס במהלך העשורים האחרונים. שנה לפני בחירת צוקרברג, נבחר ברק אובמה, נשיא ארצות הברית מזה חודשים בודדים בפרס נובל היוקרתי לשלום. "לעתים נדירות בלבד הצליח אדם, באותה מידה שאובמה הצליח, ללכוד את תשומת לבו של העולם ולהציג לתושביו תקווה לעתיד טוב יותר", כתבה הוועדה בנימוקיה. "הדיפלומטיה שלו מבוססת על ההבנה שהאנשים המנהיגים את העולם צריכים לעשות זאת על בסיס ערכים וגישות המשותפים לרוב אוכלוסייתו". ואנו, חכמים אחרי מעשה, צופים בזוכה פרס הנובל מלפני שש שנים ולא מבינים את הפרס ומהותו. אובמה אכן פיזר מילים נדירות ביופיים אודות שלום ואהבה. אך האם הוא קידם במאומה את השלום העולמי מבחינה מעשית? האם הוא הביא קמצוץ מיופי מילותיו המשוררות שלום, לעולם פרקטי, מציאותי וקר כקרח?
אישים אלו ורבים אחרים מהוויים מקרי בוחן לתופעה החדשה שכובשת את עולמינו. בעולם הקודם, זה שנדמה שהיה כאן לפני אלפי שנים, בתקופה הפרה- היסטרית (הטעות במקור), אנשים לא חיפשו את הפרסום אלא את מחייתם ועשייתם. בתקופה התעשייתית בני האדם חיפשו לבצע, ולא להיראות מבצעים. מלכים ושליטים פעלו באופן ממשי על מנת לקבע את שמם על קירות ההיסטוריה. אבל אז הגיעה המדיה, וסיידה את קירות ההיסטוריה בלבן חולמני. שהרי תפיסת העולם בדור המדיה היא שממש לא חשוב מה קרה, אלא על מה דיברו שקרה. מה שמשנה הוא מה שמדברים עליו. לא משנה מה עשית, אלא מה נרשם שעשית. אלו לא סיסמאות שלי, אלא אלו סיסמאות עולם התקשורת במאה העשרים ואחת. שהרי ברגע בו הוצבו הקירות הווירטואליים של צוקרברג, תפיסת המציאות של ההמון מתעצבת ונחקקת, אפילו אם אין לה שום קשר למציאות.
זה לא רק חלוקה על פי אופי. הוויכוח בין אלו שעושים (doer), ובין אלו שמדברים (speaker), היא הוויכוח על העולם בו אנו חיים. האם אנו חיים בעולם ממשי, כזה שהמעשים והפעולות שלנו מעצבות ומשפיעות בו, או שאנו חיים בעולם מדומיין, אשר מונע ממחשבות ההמון, ואזי העלאת נושא על סדר היום כמוה כפעולה חשובה מאין כמותה. כדי לבדוק עד כמה תרבות הדיבור השפיעה וניתקה אותנו מהעולם המעשי והממשי בא נשאל בקול כמה אחוזים מבני הנוער בישראל יסכימו להיות יועציי ראש ממשלת ישראל, לעבוד במקום הכי חשוב והכי משפיע, אך מבלי שאף אחד ידע מכך. כמה מבני הנוער יתנדבו לשירות קרבי בסיירת מטכ"ל אך בתנאי שאיש לא ידע מכך. מה שמונח על כף המאזניים הוא העולם, או נכון יותר, באיזה עולם אנו חיים- עולם מתוקשר או עולם ממשי. בסקר שנערך לאחרונה עולה כי למעלה מ61% מבני הנוער בארצות הברית וקנדה אינם מוכנים לעבוד במשרה חשובה ומשפיעה אם אינם מקבלים את ההכרה והחשיפה התקשורתית. שהרי קירות הפייסבוק הם הזירה שעליה נרשמים דפי ההיסטוריה העכשווית. ואם אתה לא שם- אתה ממש לא קיים.
מהצד המעשי, לתת פרס נובל לשלום לברק אובמה, זה כמעט כמו לתת לראם דה-האן פרס נובל לספרות, רק כי אולי מתישהו אכתוב כמה מילים שיצליחו לגעת בכמה אנשים. אך עבור אלו שמילים הם הכוח שיוצר את העולם עבורם יש הבדל ממשי בין ברק אובמה וביני, שהרי אובמה הצית את הלבבות, וגרם לאנשים להאמין ולחלום שלום. המילים שלו שינו בעולם וירטואלי בו מה שחשוב הוא מה שנכתב על קירות וירטואליים או הודפס בין דפי עיתון.
זה התחיל בתחושת הייאוש מאמיתות גדולות וערכים מוחלטים שהפכו לאבק ואפר בארובות אושוויץ. אותה תחושת יחסיות ורלטיביות, כאילו כבר לא ניתן למדוד את העולם באובייקטיביות מדעית, אלא כל אחד רואה את מה שעיניו בוחרות לראות. אך מהאמת היחסית, הכדור התגלגל במהירות בזק אל מגרש האין אמת כלל. כיום ניתן לטעון כל דבר, שהרי שומר הסף המודרני בדמות האמת או המציאות יצא להפסקת עישון ארוכה.
לכך מצטרפת תחושת המיצוי העצמי והרצון להגשים ולכבוש כל דבר. אם בעולם התעשייה האדם קיבל את תחושת ההגשמה העצמית שלו מעצם היותו מפרנס משפחה, אדם בעל מילה וכבוד. בדורות האחרונים נפילת קיר הערכים הביאה לכדי תחושה ששום ערך בפני עצמו לא נותן לאדם את חוויות ההגשמה והכבוד הנעימות כל-כך באזור הרך של הבטן. שהרי בעולם ללא ערכים מוחלטים, כבר אין חשיבות למעשה הנכון, או להיותך אדם שמילתו אמת. כך התפתחה תרבות שעיקר חשיבתה ופעולתה עוסקת ברצון להיות מפורסם. הרצון להתפרסם הוא בעצם הרצון להגשים את עצמי, רק בעוצמות ו-ווליום הרבה יותר גבוהים. הכפר הגלובלי וקירות הפייסבוק פתחו את החשיפה לה אדם יכול לזכות, ויצרו תחושה שאם אתה לא שם, אין שום משמעות לקיום שלך. אדם ששמו לא נחרט בין דפי הוויקיפדיה, איננו אדם חשוב. אדם שלא מקבל את מכסת הלייקים היומית, לא יכול להחשיב את יומו כיום מוצלח וטוב. בקהילה הקטנה והכפרית של דור העשייה והתעשייה ערכים ומעשים הביאו לאדם את תחושת המשמעות והשייכות. אם נכתב עליך בעיתון זה לא שינה במאומה, שהרי העיתון של היום עוטף את הדגים המסריחים של מחר. אך בתקופת המסכים והדיבורים הקהילה היא האנושות כולה, המחוברת לאינפוזית הענק שנקראת 'אינטרנט', וכך תחושת המשמעות והשייכות מתקבלת רק בחקיקת שמך בין דפי הרשת.
לכך מצטרפת תחושת המיצוי העצמי והרצון להגשים ולכבוש כל דבר. אם בעולם התעשייה האדם קיבל את תחושת ההגשמה העצמית שלו מעצם היותו מפרנס משפחה, אדם בעל מילה וכבוד. בדורות האחרונים נפילת קיר הערכים הביאה לכדי תחושה ששום ערך בפני עצמו לא נותן לאדם את חוויות ההגשמה והכבוד הנעימות כל-כך באזור הרך של הבטן. שהרי בעולם ללא ערכים מוחלטים, כבר אין חשיבות למעשה הנכון, או להיותך אדם שמילתו אמת. כך התפתחה תרבות שעיקר חשיבתה ופעולתה עוסקת ברצון להיות מפורסם. הרצון להתפרסם הוא בעצם הרצון להגשים את עצמי, רק בעוצמות ו-ווליום הרבה יותר גבוהים. הכפר הגלובלי וקירות הפייסבוק פתחו את החשיפה לה אדם יכול לזכות, ויצרו תחושה שאם אתה לא שם, אין שום משמעות לקיום שלך. אדם ששמו לא נחרט בין דפי הוויקיפדיה, איננו אדם חשוב. אדם שלא מקבל את מכסת הלייקים היומית, לא יכול להחשיב את יומו כיום מוצלח וטוב. בקהילה הקטנה והכפרית של דור העשייה והתעשייה ערכים ומעשים הביאו לאדם את תחושת המשמעות והשייכות. אם נכתב עליך בעיתון זה לא שינה במאומה, שהרי העיתון של היום עוטף את הדגים המסריחים של מחר. אך בתקופת המסכים והדיבורים הקהילה היא האנושות כולה, המחוברת לאינפוזית הענק שנקראת 'אינטרנט', וכך תחושת המשמעות והשייכות מתקבלת רק בחקיקת שמך בין דפי הרשת.
כך הפכה העיתונות לשחקן החשוב והחזק ביותר בזירה הגלדיאטורים העולמית. אם בעבר תפקיד העיתונאי היה לדווח על אירוע ממשי שקרה, כיום הוא זה שמייצר את המציאות. ניתן לראות עד לפני עשורים בודדים שלא היה תפקיד כזה שנקרא עיתונאי. העיתונות נכתבה על ידי סופרים, שכתבו אודות אירועים ממשיים. רק במעבר לעולם ווירטואלי, בו מה שקובע הוא מה שמדובר עליו ולא מה שנעשה, התפתח תפקיד העיתונאי כעבודה עצמאית, ולאורך השנים הוא עלה במהירות בסולם הדרגות, עד מעמדו כיום, כראש מטה הכוחות הווירטואליים.
העיתונאות החדשה שולטת בעולם, כיוון שהעולם ויתר והזדכה על המציאות, והחל לדבר את עצמו לדעת. מחקר עומק מרשים בחן כמה זמן כותרת שורדת במדינות שונות במאה העשרים ואחת. הממצאים מראים כי בימי החול כותרת חזקה שורדת בין שתיים לשלוש מהדורות חדשות. אך בסוף השבוע הכותרת שורדות כמעט פי שתיים וחצי יותר, ונשארות שם למשך חמש עד שבע מהדורות. למרות שבסופי השבוע הציבור פנוי, וצורך יותר חדשות, עדיין הכותרת מחזיקה הרבה יותר מעמד. זאת מכיוון שבימי החול פוליטיקאים ועיתונאים משחקים בחתול ועכבר במרדף אחר הכותרת. לכן הכותרות מחליפות את עצמם בתדירות עצומה. אך בימי החופש, בהם אנשי התקשורת ואנשי הפוליטיקה נמצאים בביתם, הכותרות נשארות במקומם. כיוון שאין בדיווח משהו חדש שקרה. אף אחד לא מת או קם לתחייה, שום אבן לא זזה ממקומה, אך עדיין, בעולם הדיבורים, דברים אלו לא באמת חשובים. מה שחשוב הוא מי אמר ומה הוא אמר, ואז מה הגיבו לו. כך החדשות מייצרות את עצמם, ללא קשר למציאות קונקרטית שמתרחשת בעולם ממשי. כך בפעם הראשונה השתנו חוקי המשחק. בעת המגרש הוא לא מגרש המשחקים אלא מגרש הדיבורים.
בתור ילד אני זוכר את המהדורה המרכזית לה כולם האזינו בערב. שהתבגרנו קצת כבר החלו מהדורת חדשות פעם בשעה עגולה. שכמות הדיבורים החלו לגדוש את הסאה, התחילו מבזקי החצי. וכך, מבלי שבפועל מתרחשים דברים, עשרות אלפי אנשים מדברים עצמם לדעת על מנת להגיע לשיא החדש של החיים- כניסה למהדורת החדשות. חבר כנסת רב פעלים וידוע בציבור בכה באוזני לאחרונה שלמעלה מחמישים אחוז מהזמן שלו מוקדש לכך שהוא ייבחר גם בפעם הבאה. אנו משלמים לו משכורת, אנו מצפים שיהיה שם בשבילנו, לעשות באמת, לתקן ולקדם. אך בעולם הדיבורים כל אלו אינם מספיקים. אם הוא לא ישעבד עצמו לעולם החדש, עולם הסטטוסים, הציוצים והפוסטים, עולם ההשקות ו'הנצפה' במדורי הרכילות, אף אחד לא יכיר בעשייה המשמעותית שלו. על מנת להמשיך את העשייה שלו, הוא חייב להפנות חצי מזמנו 'לעשייה ציבורית', קרי לעשות לציבור כאילו הוא עושה משהו עבורם, על ידי השתתפות במשחק הגרפיטי המשוכלל- כתיבת הקירות בפייסבוק.
מעגל הקסמים של התקשורת עבר את השלב בו הוא נשען על עובדות ומציאות שמתרחשות בעולם ממשי. אם בעולם הממשי משוואה הייתה ליניארית. קרה משהו, דווח עליו, וכך ההמונים ידעו שקרה משהו. כעת, בעולם המדבר עצמו לדעת המשוואה הישרה הפכה למעגל פלאים. כעת הידיעה עצמה היא שיוצרת את מה שיקרה. שהרי ידיעה תקשורתית מועברת כיום להמוני אנשים באמצעות הטכנולוגיה. אותם המוני אנשים חושבים ומרגישים את עצמם על פי מה שקורה כעת ברשת. ואת מה שהם חושבים הם מבקשים מאנשי הציבור שלהם לקיים. וכך מה שדווח, למרות שלא היה לא קשר למציאות, הפך להיות ממשי וקרה בפועל.
בעולם הדיבורים, יצרני התקשורת חצו מזמן את הרוביקון. הם עברו ממזמן את הצד האחורי והנוח של שולחן החדשות, וכעת הם הרבה לפניו. הם מייצרים את החדשות, ולא מגישים אותם. זה מתחיל בדרך בה מדווחים על אירוע שקרה. הזווית האישית והפרשנות הסובייקטיבית, הם דבר שקשה מאוד להחביא, אם בכלל. אך עולם התקשורת כיום מדביק תוויות ותיוגים שמקבעות את מה שכולנו נחשוב. דוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר. בפוליטיקה הישראלית התקשורת תקבע עבורנו את האישים המקובלים, ואת אלו שאסור להקשיב להם. תיוגו של אדם כימני קיצוני, ידביק רבב בחליפתו כנראה לאורך כל שנות השליחות הציבורית שלו. שהתקשורת רוצה לחסל מישהו, ניתן להוסיף לשמו את התואר קיצוני, ובכך דעתו הופכת באחת ללא רלוונטית. לא מאמינים? תבחנו מה עשתה התקשורת למיכאל בן- ארי, יוני שטבון, אורית סטרוק, ורבים נוספים. חילוקי הדעות ביניהם ברורים לכולנו. גם מידת היותם 'קיצוניים' משתנה מאוד מאיש לרעהו. אך ברגע בו התקשורת הכניסה אותם למעגל הקיצון, הם הפכו עבורנו למוקצים מחמת מיאוס.
מי שבנתה על כך קריירה שלמה היא לא אחרת מחנין זועבי. אם אשאל ברחוב מי יודע לציין הצעת חוק אחת שהעבירה זועבי, אין סיכוי שמשהו ידע. אך עדיין היא אושיית תקשורת הרובצת על מסכנו כאילו מדובר בבת משפחה קרובה שעברה להתגורר אצלנו בסלון עד שתמצא סידור טוב יותר. זועבי מבינה את העולם החדש טוב יותר מכולנו, ומשחקת את משחק הדיבורים בצורה מרהיבה. היא מבינה כי אין סיכוי בו היא תיבחר לכנסת על סמך העשייה שלה, (במגרש הביתי שלה, הבחירות המקומיות בעירה- נצרת. היא הובסה וקיבלה רק 10.4%), היא מבינה כי כל עוד היא בסביבת המצלמות היא תישאר במרכז העשייה. כל כותרת שלה משאירה אותה בחיים במגרש הדיבורים הווירטואליים. כל אחד מאיתנו מחזיק את זועבי בחיים. ההשתתפות שלנו במשחק, ההסכמה שלנו לצרוך את דבריה, הם שהופכים חברת כנסת שנמצאת בעבודה פחות משתים עשרה שעות בשבוע, לאחת המדוברות והחשובות. אם צרכן התקשורת הישראלי יחליט שלא מדברים עליה לאורך שנה רצופה, היא לעולם לא תיבחר. בהיותך צרכן חדשות, אף שאולי אתה מתעב את דבריה ודעותיה, אתה בעצם משלשל את פתק ההצבעה, שממליך את זועבי לחברת כנסת לעוד תקופה ארוכה.
וזה לא קורה רק לפוליטיקאים. תשאלו את אריאן רובן, שחקן הכדורגל הפנטסטי של באיירן מינכן. הוא נחשב לאחד מהשחקנים החשובים ביותר בקבוצה המתמודדת על תואר הקבוצה הטובה בעולם. אך בזיכרון הקולקטיבי של כל אוהד כדור-רגל רובן הוא לוזר. לא יעזור כמה שערים ותארים הוא יביא. רובן יישאר לוזר כיוון שעולם הדיבור הכתיר אותו לכזה. ועכשיו שום מעשה בעולם האמיתי לא ישבור את המילים היפות בעולם הווירטואלי.
כאשר חברות גדולות מקבלות פרסום שלילי, בעולם הממשי- זה שמעשים קובעים בו, כנראה שאחת דינם- להמית ולפשוט את הרגל. בעולם המעשים חברה שמוכרת בשר שפג תוקפו הייתה מאבדת את אמון הציבור ומזדכה על יכולתה לספק משהו ממשי לאנשים ממשיים. אך בעולם הדיבורים, הם רק צריכים לדבר יותר חזק על מקום אחר, ושם דבר לא קרה. חברת זוגלובק, הראתה לכולנו איך בעולם דיבורי, לכולנו יש זיכרון תקשורתי קצר. אודות החברה התפרסם תחקיר בו היא משווקת כמויות עצומות של בשר שפג תוקפו לשימוש הציבור שאיננו יודע שהוא אוכל אוכל מקולקל ומסוכן. אך אנשי התקשורת ויחסי הציבור של החברה, אלו שמבינים את העולם בו אנו חיים, הבינו שכל מה שצריך זה כותרת אחרת, גדולה יותר ובמקום אחר, ( bigger. Elsewhere), וכאילו כלום לא קרה. החברה הודיעה מיד על תרומה של חצי שקל לחיילים בודדים על כל מוצר שהציבור יקנה. ובטווח הרחוק, הציבור זכר את התרומה, וממש לא את הפרשה המזעזעת. בטווח של שנה מפרסום התחקיר, זוגלובק הגדילה את הכנסותיה. כי הרי בעולם דיבורי, כל מה שחשוב הוא לא מה קרה, אלא מה מדברים עליו. כל מה שחשוב הוא מה מוכרים לך, ולא מה בפועל יש בבשר המקולקל והמסריח שעליו נעשית המכירה.
עד כאן עוד היינו עדינים, ודיברנו על פרשנות למקרים שקרו, או על כתיבה שיוצרת מציאות שתקרה. אך עולם הדיבורים לקח לעצמו מנדט גם על הזכות הבסיסית שלנו לדעת מה קורה סביבנו. ניקח דוגמא קיצונית, צבא ארצות הברית מקבל מידע מוטעה על מיקומו של מנהיג דעא"ש ומפציץ שיירת רכבים במערב עיראק. בהפצצה נהרגים שלושים וארבעה ילדים תמימים וחפים מפשע. ברור לנו שהסיקור התקשורתי יהיה שלילי ויגרום למפלה עבור ארה"ב. האו"ם יגנה ודאי את הפעולה, אולי אף ינסה להטיל סנקציות על ארה"ב. פוליטיקאים ופעילי זכויות אדם יפגינו כנגד הממשל, ואולי אף יצליחו להוציא את הסיקולים הממוקדים אל מחוץ לחוק.
אך מה יקרה אם מרגע ייוודע לקברניטי ארה"ב על מות הילדים הם יחליטו לשחרר ידיעה שקרית כי קרוב לוודאי שמנהיג דעא"ש היה בשיירה המופצצת. הסיקור יהפוך להיות אוהד ומרשים. מדינות שכנות יתקשרו להודות לארה"ב על הפעולה המוצלחת, הסיקולים הממוקדים יקבלו דחיפה עצומה ואור ירוק לשנים רבות. שבועיים אחרי הידיעה, שמנהיג דעא"ש יצא לעולם ויטען שלעולם לא היה שם, אף אחד כבר לא יזכור את שלושים וארבעה הגופות הצעירות.
סדרות הטלוויזיה מלאות פרובוקציות דומות לדוגמא זו. סיקור תקשורתי שלילי נענה מיד בשריפה ענקית שפורצת במקרה באזור נידח, או במציאת גופה ששלושים שנה כולם מחפשים. תרגילים אלו, בין אם נכונים הם ובין שאינם נכונים, מראים לנו את חוסר הגבולות של העולם המדבר. הכדור כיום, הוא בידיו של העיתונאי, אשר מחליט איזה עובדות למקם, והיכן. ובכדור זה העיתונאי אינו משחק רק במה שקרה ומה שלא קרה, אלא הוא משחק ממש בנו- צרכני התקשורת.
בתור ילד אני זוכר את המהדורה המרכזית לה כולם האזינו בערב. שהתבגרנו קצת כבר החלו מהדורת חדשות פעם בשעה עגולה. שכמות הדיבורים החלו לגדוש את הסאה, התחילו מבזקי החצי. וכך, מבלי שבפועל מתרחשים דברים, עשרות אלפי אנשים מדברים עצמם לדעת על מנת להגיע לשיא החדש של החיים- כניסה למהדורת החדשות. חבר כנסת רב פעלים וידוע בציבור בכה באוזני לאחרונה שלמעלה מחמישים אחוז מהזמן שלו מוקדש לכך שהוא ייבחר גם בפעם הבאה. אנו משלמים לו משכורת, אנו מצפים שיהיה שם בשבילנו, לעשות באמת, לתקן ולקדם. אך בעולם הדיבורים כל אלו אינם מספיקים. אם הוא לא ישעבד עצמו לעולם החדש, עולם הסטטוסים, הציוצים והפוסטים, עולם ההשקות ו'הנצפה' במדורי הרכילות, אף אחד לא יכיר בעשייה המשמעותית שלו. על מנת להמשיך את העשייה שלו, הוא חייב להפנות חצי מזמנו 'לעשייה ציבורית', קרי לעשות לציבור כאילו הוא עושה משהו עבורם, על ידי השתתפות במשחק הגרפיטי המשוכלל- כתיבת הקירות בפייסבוק.
מעגל הקסמים של התקשורת עבר את השלב בו הוא נשען על עובדות ומציאות שמתרחשות בעולם ממשי. אם בעולם הממשי משוואה הייתה ליניארית. קרה משהו, דווח עליו, וכך ההמונים ידעו שקרה משהו. כעת, בעולם המדבר עצמו לדעת המשוואה הישרה הפכה למעגל פלאים. כעת הידיעה עצמה היא שיוצרת את מה שיקרה. שהרי ידיעה תקשורתית מועברת כיום להמוני אנשים באמצעות הטכנולוגיה. אותם המוני אנשים חושבים ומרגישים את עצמם על פי מה שקורה כעת ברשת. ואת מה שהם חושבים הם מבקשים מאנשי הציבור שלהם לקיים. וכך מה שדווח, למרות שלא היה לא קשר למציאות, הפך להיות ממשי וקרה בפועל.
 | |
|
מי שבנתה על כך קריירה שלמה היא לא אחרת מחנין זועבי. אם אשאל ברחוב מי יודע לציין הצעת חוק אחת שהעבירה זועבי, אין סיכוי שמשהו ידע. אך עדיין היא אושיית תקשורת הרובצת על מסכנו כאילו מדובר בבת משפחה קרובה שעברה להתגורר אצלנו בסלון עד שתמצא סידור טוב יותר. זועבי מבינה את העולם החדש טוב יותר מכולנו, ומשחקת את משחק הדיבורים בצורה מרהיבה. היא מבינה כי אין סיכוי בו היא תיבחר לכנסת על סמך העשייה שלה, (במגרש הביתי שלה, הבחירות המקומיות בעירה- נצרת. היא הובסה וקיבלה רק 10.4%), היא מבינה כי כל עוד היא בסביבת המצלמות היא תישאר במרכז העשייה. כל כותרת שלה משאירה אותה בחיים במגרש הדיבורים הווירטואליים. כל אחד מאיתנו מחזיק את זועבי בחיים. ההשתתפות שלנו במשחק, ההסכמה שלנו לצרוך את דבריה, הם שהופכים חברת כנסת שנמצאת בעבודה פחות משתים עשרה שעות בשבוע, לאחת המדוברות והחשובות. אם צרכן התקשורת הישראלי יחליט שלא מדברים עליה לאורך שנה רצופה, היא לעולם לא תיבחר. בהיותך צרכן חדשות, אף שאולי אתה מתעב את דבריה ודעותיה, אתה בעצם משלשל את פתק ההצבעה, שממליך את זועבי לחברת כנסת לעוד תקופה ארוכה.
וזה לא קורה רק לפוליטיקאים. תשאלו את אריאן רובן, שחקן הכדורגל הפנטסטי של באיירן מינכן. הוא נחשב לאחד מהשחקנים החשובים ביותר בקבוצה המתמודדת על תואר הקבוצה הטובה בעולם. אך בזיכרון הקולקטיבי של כל אוהד כדור-רגל רובן הוא לוזר. לא יעזור כמה שערים ותארים הוא יביא. רובן יישאר לוזר כיוון שעולם הדיבור הכתיר אותו לכזה. ועכשיו שום מעשה בעולם האמיתי לא ישבור את המילים היפות בעולם הווירטואלי.
כאשר חברות גדולות מקבלות פרסום שלילי, בעולם הממשי- זה שמעשים קובעים בו, כנראה שאחת דינם- להמית ולפשוט את הרגל. בעולם המעשים חברה שמוכרת בשר שפג תוקפו הייתה מאבדת את אמון הציבור ומזדכה על יכולתה לספק משהו ממשי לאנשים ממשיים. אך בעולם הדיבורים, הם רק צריכים לדבר יותר חזק על מקום אחר, ושם דבר לא קרה. חברת זוגלובק, הראתה לכולנו איך בעולם דיבורי, לכולנו יש זיכרון תקשורתי קצר. אודות החברה התפרסם תחקיר בו היא משווקת כמויות עצומות של בשר שפג תוקפו לשימוש הציבור שאיננו יודע שהוא אוכל אוכל מקולקל ומסוכן. אך אנשי התקשורת ויחסי הציבור של החברה, אלו שמבינים את העולם בו אנו חיים, הבינו שכל מה שצריך זה כותרת אחרת, גדולה יותר ובמקום אחר, ( bigger. Elsewhere), וכאילו כלום לא קרה. החברה הודיעה מיד על תרומה של חצי שקל לחיילים בודדים על כל מוצר שהציבור יקנה. ובטווח הרחוק, הציבור זכר את התרומה, וממש לא את הפרשה המזעזעת. בטווח של שנה מפרסום התחקיר, זוגלובק הגדילה את הכנסותיה. כי הרי בעולם דיבורי, כל מה שחשוב הוא לא מה קרה, אלא מה מדברים עליו. כל מה שחשוב הוא מה מוכרים לך, ולא מה בפועל יש בבשר המקולקל והמסריח שעליו נעשית המכירה.
עד כאן עוד היינו עדינים, ודיברנו על פרשנות למקרים שקרו, או על כתיבה שיוצרת מציאות שתקרה. אך עולם הדיבורים לקח לעצמו מנדט גם על הזכות הבסיסית שלנו לדעת מה קורה סביבנו. ניקח דוגמא קיצונית, צבא ארצות הברית מקבל מידע מוטעה על מיקומו של מנהיג דעא"ש ומפציץ שיירת רכבים במערב עיראק. בהפצצה נהרגים שלושים וארבעה ילדים תמימים וחפים מפשע. ברור לנו שהסיקור התקשורתי יהיה שלילי ויגרום למפלה עבור ארה"ב. האו"ם יגנה ודאי את הפעולה, אולי אף ינסה להטיל סנקציות על ארה"ב. פוליטיקאים ופעילי זכויות אדם יפגינו כנגד הממשל, ואולי אף יצליחו להוציא את הסיקולים הממוקדים אל מחוץ לחוק.
אך מה יקרה אם מרגע ייוודע לקברניטי ארה"ב על מות הילדים הם יחליטו לשחרר ידיעה שקרית כי קרוב לוודאי שמנהיג דעא"ש היה בשיירה המופצצת. הסיקור יהפוך להיות אוהד ומרשים. מדינות שכנות יתקשרו להודות לארה"ב על הפעולה המוצלחת, הסיקולים הממוקדים יקבלו דחיפה עצומה ואור ירוק לשנים רבות. שבועיים אחרי הידיעה, שמנהיג דעא"ש יצא לעולם ויטען שלעולם לא היה שם, אף אחד כבר לא יזכור את שלושים וארבעה הגופות הצעירות.
 |
| שהעובדות הופכות לכינור שני, המילים מנגנות את עצמם על פי תווים שמומצאים ומולחנים בידי הכתב, ולא בידי המציאות. |
סדרות הטלוויזיה מלאות פרובוקציות דומות לדוגמא זו. סיקור תקשורתי שלילי נענה מיד בשריפה ענקית שפורצת במקרה באזור נידח, או במציאת גופה ששלושים שנה כולם מחפשים. תרגילים אלו, בין אם נכונים הם ובין שאינם נכונים, מראים לנו את חוסר הגבולות של העולם המדבר. הכדור כיום, הוא בידיו של העיתונאי, אשר מחליט איזה עובדות למקם, והיכן. ובכדור זה העיתונאי אינו משחק רק במה שקרה ומה שלא קרה, אלא הוא משחק ממש בנו- צרכני התקשורת.
