דרך הסיפור שונה לחלוטין מדרך הלוגיקה וההיגיון, לא רק במסריה ודרך העברתם, אלא אף במדיום בו היא בוחרת להשתמש. הגיון יכול לעבור רק בערוץ שכלתני. שכנוע לוגי חייב להיבנות במדיה רגילה ובנאלית, כמו במות דיון, ויכוחים מילוליים וכתובים או מאמרים וספרים. אך תרבות הסיפור הצליחה לייצר השפעות עצומות על קבוצות אוכלוסייה רבות, וכל זאת מבלי להעלות ולו מילה אחת על הכתב. אך את זה כבר הפנמנו במפגשים הקודמים.
כעת ננסה להבין איך ניתן לעשות זאת בצורה אמיתית, ואף נתנסה בכך בפועל. היכולת האנושית לספר סיפור, היא בעצם להעביר תחושה, רעיון, אווירה, או בקיצור- תמונת חיים. שיר טוב, מאמר טוב, או ספר טוב הצליחו בגלל שהם העבירו את התמונה הנכונה. הם הכניסו את הקורא אותם לאווירה מסוימת. המילים שאנחנו אומרים, וכותבים, מעבירות אותנו לאטמוספרה אחרת. הם יוצרות ומעוררות דמיונות, שאיפות וחלומות. כך אפשר לכתוב על מילקי, אך בעצם לעורר באדם הקורא זיכרונות של בית חם ואוהב, או של הרפתקה מרהיבה. כאשר אני רוצה להעביר מסר, הדבר הראשון אותו אני צריך לבצע הוא לחשוב איזה מסר אני רוצה לייצר. מהי התמונה אותה אני חולם להעביר? אילו זיכרונות ילדות אני מבקש לעורר? אילו צפיות וחלומות אני מבקש להצית?
כדוגמא נבחן את ראשית שנות התהוותה של הנצרות. דת זו, אשר ביסוסה החל על ידי פאולוס, החלה לפעול בעולם מוכה ורדוף מהפכות. עולם אשר היכולת להגיע לאדם הפשוט הייתה חסומה, שהרי מרבית האנושות לא ידעה קרוא וכתוב. אך למרות כל זאת תפיסת עולמה של הכנסייה הפכה במהירות לעקרון תאולוגי משמעותי ומקובל בלבבות מאמיניה. הכנסייה בראשית דרכה פעלה רבות לנתק את הקישור בינה ובין הדת שהולידה אותה- היהדות. יכולתו של פאולוס להתנתקות זו הייתה בכך שביטל את המצוות המעשיות, והפך את הנצרות לדת רוחניות וספיריטואלית, המדגישה את הכוונה ולא מאמינה בעשייה. אך הפעולה החשובה ביותר, זו המשפיעה לאורך מאות ואלפי שנים על יחסי הנצרות- יהדות, היא תפיסת עולמו של אוגוסטינוס. אוגוסטינוס פיתח את דוקטרינת החליפין. תפיסת עולם זו טוענת כי היהודים היו העם הנבחר, אך עקב חטאיהם זנח אותם האל והעביר את שרביט הנבחרות לנצרות והנוצרים. כעת היהודים צריכים לשמש עד דומם של השפלה ודיכוי, עדות דוממת לעונש שמקבל האדם שזונח את דרכי האל לטובת החטא .
'גישת החליפין' הפכה לטענה ודרך חיים. הכנסייה עמלה רבות על מנת להפוך את תפיסת עולם זו למחשבה מקובלת על כל המאמינים באשר הם. אך מאמצים אלו הופנו בדרכי הסיפור והתמונה, ולכן שבו את הלבבות באופן כה גורף ודרמטי.
הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא אקלזיה וסינגוגה. זהו מוטיב חזותי בולט באמנות ימי הביניים הכנסייתית. היהדות והנצרות מתוארות בצורת שני פסלים של נשים שהן בו בזמן יריבות ואחיות. אקלזיה, המסמלת את הנצרות, מתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב ובידה השנייה גביע יין. סינגוגה, המסמלת את היהדות, מוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל, ואוחזת בידה האחת במטה שבור ובידה האחרת את לוחות הברית המטים לנפול.
אקלזיה מסמלת את ניצחון הנצרות המחזיקה באמת האלוהית, וכניגוד לה מוצגת סינגוגה כדמות מובסת, וזאת בהתאם להשקפה הנוצרית שכתוצאה מדחייתם של היהודים את ישו חרב בית המקדש ועם ישראל איבד את עצמאותו, ובד בבד גם את ההבטחה האלוהית, אשר עברה לכנסייה הנוצרית. לוחות הברית המושפלים מסמלים את הברית הישנה שכרת אלוהים עם היהודים, ושהוחלפה, על פי התאולוגיה הנוצרית, בברית חדשה עם בני כל העמים. זו האחרונה מיוצגת על ידי גביע היין, המסמל את דמו של ישו שנשפך כדי לכפר על חטאי בני האדם.
 |
| הנצרות פותחת פייסבוק. האם זהו עמוד הפייסבוק הראשון בעולם? |
בימי הביניים הייתה לפיסול בכנסיות חשיבות ראשונה במעלה כדרך של העברת מסרים דתיים, מאחר שרוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב ולא היו מסוגלים להבין את הנאמר בדרשה הכנסייתית שהתנהלה בלטינית – שפה שהייתה בלתי מובנת לרובם.
הכנסייה, שעלתה לגדולה במאות הראשונות לספירה, ניצלה מציאות בה האדם הממוצע לא ידע קרוא וכתוב. דרך העברת המסרים אליו הייתה באמצעות תמונות ופסלים. כך ניתן להעביר את התוכן והאמונה, ללא הוויתור על הזכות לדעת ולפרש את כתבי הקודש. כך שמרה לעצמה הנצרות את החכמה, בכך שרק כמרים ידעו קרוא וכתוב, וממילא לא ניתן הכוח לפרש את כתבי הקודש להמון, ומצד שני העבירה את המסרים אותם היא רצתה שיצופו במאמיניה דרך הפסלים.
בימינו, ראשית המאה העשרים ואחת, דרך העברת המסרים הזו חוזרת ומבססת את עצמה. הפייסבוק, האינסטגרם ועוד תוכנות נוספות, מעבירות מסרים בדרך חזקה ועוצמתית הרבה יותר מהמילה הכתובה. לתרבות זו השפעה עצומה על האופי האנושי, בכך היא מעוררת את הרגש ולא את השכל, את ההזדהות עם החלש ולא את המחשבה והדיון.
תמונה אחת שווה בעולמינו הרבה יותר מאלף מילים. תמונה של ילד צנום אשר עיניו הגדולות מביטות אל הצופה מעבר לעדשת המצלמה, וכאילו מבקשות עזרה, עולה בעשרות מונים על מאמרי מערכת ונאומים פוליטיים, המבקשים את עזרת הציבור בסיוע כלכלי למדינות נכשלות. התרבויות הגדולות במהלך ההיסטוריה הבינו זאת, ויצרו תמונות אשר חינכו ואילפו את האוכלוסייה מה ואיך לחשוב. סביר להניח כי מבין מיליוני הנוצרים, קיים לפחות מיעוט זעיר אשר איננו מסכים לרצוח ולהשפיל יהודים. מיעוט זה ודאי היה מתנגד למסעות רצח והרג בשם הכס הקדוש והצלב. אם היו ראשי הכנסייה משכנעים ומטיפים בדרך לוגית, וודאי מיעוט זה היה מתגלה. אך הבחירה בשכנוע דרך תמונות, הפכה את הדיון ללא רלוונטי, כיוון שהמדיום דילג ועקף את התודעה השכלית, וחדר ישר ללב דרך התמונה.
הורים רבים מתדפקים על דלתות וסדנאות התקשורת הבין- דורית מתוך חשש שילדיהם נחשפים לתכנים לא ראויים. הם חוששים כי ילדיהם יפגשו עם מאמר או דיון שיגרום להם לחשוב בצורה מעוותת. אך הם אינם מבינים כי ההשפעה של המילה הכתובה או המדוברת היא זניחה ושולית אל מול התמונות והמסרים התת- קרקעיים שאנו חשופים אליהם בכל רגע ורגע. בתמונה אחת המציגה ילד מחייך כאשר חברו לכיתה נענש על ידי המורה, מקבל הצופה חינוך מעוות כפי שעשרות מאמרים ודעות לא היו מחדירים בתוכו.
הורים רבים מתדפקים על דלתות וסדנאות התקשורת הבין- דורית מתוך חשש שילדיהם נחשפים לתכנים לא ראויים. הם חוששים כי ילדיהם יפגשו עם מאמר או דיון שיגרום להם לחשוב בצורה מעוותת. אך הם אינם מבינים כי ההשפעה של המילה הכתובה או המדוברת היא זניחה ושולית אל מול התמונות והמסרים התת- קרקעיים שאנו חשופים אליהם בכל רגע ורגע. בתמונה אחת המציגה ילד מחייך כאשר חברו לכיתה נענש על ידי המורה, מקבל הצופה חינוך מעוות כפי שעשרות מאמרים ודעות לא היו מחדירים בתוכו.
בשנת 1964 טווה מרשל מקלוהן את הביטוי הנפוץ 'המדיום הוא המסר'. משמעותו של ביטוי זה היא שהמדיה, דרך העברת המסרים משפיעה ויוצרת מציאות הרבה יותר מאשר המסרים המועברים דרכה. כך מסביר מקהולן את השינויים התרבותיים שעוברים בעולמינו מדור לדור. השינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא זה שקובע את אופי החברה ולא תוכן המסר. מושגי היסוד של כל תרבות מוטמעים, מוסברים ומובנים על ידי דרכי התקשורת שלה. לכן האדם מהחברה הקדומה האמין במאגיה, האדם מחברת הכתב האמין בדת, והאדם מחברת הדפוס מאמין במדע. המדיום מייצר עבורם את האמונה. אנו מעצבים את הכלים שלנו, ולאחר מכן הכלים שלנו מעצבים אותנו.
כך מסביר מקלוהן את תקופת העבדות הרומאית. תקופה בה על כל אדון אחד היו עשרות עבדים. הרי כל רומאי היה מוקף עבדים. העבד, על הפסיכולוגיה שלו, הציף את איטליה העתיקה, וכל רומאי נהפך בפנימיותו, ושלא מרצונו כמובן, לעבד, מפני שאם הוא חי באופן מתמיד באווירה של עבדים, הוא נדבק דרך הבלתי-מודע בפסיכולוגיה שלהם. איש אינו יכול להתגונן מפני השפעה כזאת. סביר להניח כי אם היו מנסים לשכנע אותו להיות עבד, או שהיו וויכוחים על מוסריותה של העבדות, לפחות מעטים מבני התקופה היו מתנגדים לכך בתוקף. אך כיוון שהמסר עובר דרך המדיה, והאדם נפגש וחווה עבדות עוד משחר ילדותו, שהרי זוהי התרבות אלייה נולד ואותה הוא רואה ונושם, על כן המדיום השפיע באופן אקוטי על תפיסת העבדות בתקופתם.
את שלב הלמידה סיימנו בתרגיל כתיבה. ניסינו להביט בתמונה המצורפת כאן, ולנסות לפצח את התחושות שבה, את המסר שהיא מעבירה. על בסיסה ניסינו לכתוב מילים, שירים, מאמר, או סתם שורות, שבהם המילים מצליחות להעביר את התמונה, את החוויה, את הזכרונות והשאיפות שהיא יוצרת בצופה. נסו גם אתם להביא את התמונה לכדי מילים, וכתבו זאת כתגובה למטה:
 |
| אז מה התמונה הזו מזכירה, חולמת ושואפת? |
