האמת מתה. הייתי בלוויה שלה.

לכולנו יש דעה. לכולנו יש סדר יום, חלומות ושאיפות שאנו בטוחים במאת האחוזים שהם נכונים, ויקדמו את סביבתנו למקום יותר טוב ונכון. בישראל ישנם יותר משבעה מיליון ראשי ממשלות ושרי ביטחון, מאמני כדור-רגל ופסיכולוגים. ולדעתי, זה אחד הדברים הכי יפים באנושות- השאיפה הזו לא לנוח על זרי הדפנה, אלא לשנות, לתקן, לשכנע. התחושה הבסיסית הזו שהמצב יכול להתקדם אם רק יעשו את מה שצריך, גורמת מחד להמון ויכוחים ודיונים, אך מאידך משאירה אותנו ערכיים וחדורי מוטיבציה. שליחים. של השליחות ושל עצמנו. 

אך האם ישנו גבול העוצר אותנו מזכותנו להשמיע דעה ולשכנע? האם יש טענות שלא ניתנות להשמעה? האם ישנו קו דמיוני המבדיל בין טענה נכונה וצודקת, ובין טענה שקרית, ואת הקו זה לא חוצים? האם בעולם פוסט-מודרני ומיואש מאמת ניתן לסווג ולהבדיל בין טענה אמיתית לטענה שיקרית?

לשם כך התחקנו אחר אומנות הנאום והשכנוע- הרטוריקה, לעומת אויבתה המושבעת, זו הפונה למכנה המשותף הנמוך שבחברה ומשכנעת בעזרת הפחדות ושקרים- הדמגוגיה. הרטוריקה היא אמנות השכנוע באמצעות השפה. אמנות זו מתארת את האמצעים בהם יכול אדם להשתמש כדי להעביר רעיון מסוים בדרך המתאימה ביותר לשכנוע בן שיחו. נהוג להתייחס לרטוריקה כאל אמנות הנאום, אולם בהגדרתה הקלאסית היא כוללת את כל סוגי השכנוע - מול קהל אך גם פנים אל פנים או אפילו בכתב. לעומתה הגדרנו את הדמגוגיה כשיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב - לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות. (ההגדרות מבוססות בעיקר על הפילוסוף היווני אפלטון, גורגיאס, מתוך כתבי אפלטון חלק ראשון, תרגם מיוונית י. ליבס, הוצאת שוקן, ירושלים, 1997, עמודים 455a- 454c. וכן שם, פיידרוס, 260c).  

אם ככה, אחרי שהכל הוגדר ובורר, בא נבצע פעולה פשוטה, שכולנו צריכים לעשות מאות פעמים ביום. צפו בסרטון המובא כאן וענו על שאלת מליון הדולר- האם טענות אלו הם רטוריקה משובחת או דמגוגיה זולה?

כיתה שלמה. יותר משישים סטודנטים לכתיבה. כולכם צעקתם יחד שאושרת קוטלר משתמשת כאן בדמגוגיה זולה, ארסית ושטחית. אך לאף אחד מכם לא הייתה תשובת מחץ כנגד הטענות של הגברת קוטלר. שהרי הדרך בה קוטלר פוסעת היא הגיון מתמטי פשוט שאותו מתרגל כל נער כהכנה לבגרות או לבחינת הפסיכומטרי. אם a=b וb=c, אזי חייבים להגיד שa=c. אם בתקופת השואה חייל שוויצרי לא הניח לפליטים יהודים להיכנס לארצו ובכך בעצם גזר עליהם את מותם, הדבר נכון ומדויק גם כלפיי חייל עברי העוצר וחוסם את הפליט האפריקאי מלהיכנס לארצנו. גם השוויצרי, ממש כמו היהודי, לא רוצה אזרחים זרים בארצו. גם השוויצרי, בדיוק כמו היהודי, לא רוצה שישתלטו לו על המדינה. כל הטענות הללו נהדפות על קיר הגזענות ומתנפצות כמו זכוכית לאלפי רסיסים קטנים. 

למה כל-כך קשה לנו להבחין בין רטוריקה לדמגוגיה, בין טענה הוגנת ומשכנעת ובין פנייה רדודה למכנה משותף נמוך ומפחיד? 

על מנת לענות על שאלה זו נזקקנו לשלוש סיבות מרכזיות. הראשונה שבם היא בעיית הזמן שהדור הנוכחי מורכב ממנה. אנו דור של אינסטיט. הכל חייב לקרות מהר וחד. הכל חייב לקרות בדיוק ברגע שאנו מבקשים שהוא יקרה. אין לדור הנוכחי סבלנות לחכות יותר מכמה שניות. אם בדורות הקודמים אדם נדרש לקרוא המון, לחשוב ולכתוב על מנת לייצר עבודה בנושא מסוים, בדורנו כל תלמיד מתחיל יכול לכתוב מאות עמודים בחמש דקות של שיטוט מהיר באינטרנט. כל פיסת מידע שאיננו יודעים יכולה להגיע אלינו תוך פחות מחמש הקשות אצבע. עמוד אינטרנט סורר שיעז לא לטעון את עצמו במהירות יזכה ללחיצות 'רענן' עצבניות מצידינו. האוכל שלנו מהיר, הדואר שלנו מהיר. השלום שלנו מהיר. אפילו המשיח שלנו, חייב להגיע על פי דרישתנו ממש עכשיו.

כל עולם המדיה שינה את פניו והתאים את עצמו למהירות שהדברים צריכים לקרות בימינו. העיתונים הישנים היו מלאים מילים. עמודי השער שלהם הכילו המון מלל ומעט מאוד תמונות. אך עיתוני הדור הנוכחי מלאים בתמונות וכתבות צבע, ובמעט מאוד אינפורמציה אמיתית. המילים נעלמו ונאלמו, ובמקומם הופיע התמונה.

עיתוני ישראל אז והיום. פחות מילים יותר חוויה. פחות ידע, יותר תמונות.

גם בתוך הכתבה הכתובה, מניחים עורכי העיתון כי הקורא הממוצע הניצב כנגד עמודי העיתון לא ירצה להשקיע כל-כך הרבה. לכן הם חייבים למשוך אותו אל תוך הכתבה. הם מסמנים משפטי מפתח מעניינים, מוסיף כותרת משנה פרובוקטיבית ותמונות. כל זאת ועוד על מנת לגרום לאדם לעשות את מה שהוא מוגדר לעשות באופן גנטי, ואת מה שהוא עשה באופן תמידי בדורות הקודמים- פשוט לרצות להחכים ולהשקיע.

גם עולם הטלוויזיה שונה לבלי היכר. ראיונות של עשרות דקות יופיעו במהדורות החדשות בכמה משפטים בודדים. עיתונאי כבר לא מבקש להבין ולהקשיב למרואיין, אלא להוציא ממנו 'כותרת', משפט אחד שיעשה הרבה רעש וצלצולים. התמונות נחתכות במהירות, פריים רודף פריים, על מנת לגרום לתחושה מהירה ורצופה. הכל חייב להיות בעוצמה ובטוטאליות. 

   

הסיבה השנייה היא בעיית השפה. בגלל שאין לנו זמן, ובגלל הרדידות התרבותית והאינטילגנטית של ההמון, מוכנסות לנו מאות מילות קוד שמטרתם לייצר עבורנו מחשבות והנחות יסוד עוד לפני שאנו מחליטים לשקוע בנושא ולחשוב מה דעתינו. לשיטה זו הנקראת באופן מקצועי priming (בתרגום לעברית- מסגור או הטרמה) אנו ממסגרים את ההקשר הרצוי על מילה אחת, ובכך יוצרים תחושת וחיבור ועמדה רצויה. ההטרמה עובדת על הנפש שלנו, ומונעת מהשכל לחשוב מה אני באמת חושב. דוגמאות לכך ניתן למצוא בויכוח הפוליטי במדינת ישראל בו מילים כמו 'להחזיר שטחים', מניחות כי חבלי ארץ אלו לא שייכים לנו, ולכן אני מחזיר אותם, ולא נותן או מעניק. כך גם בויכוח על כניסת המסתננים לאפריקה, בחרה התקשורת להדגיש את הילדים והנשים, ולקרוא להם פליטים, ובכך למסגר תדמית של אנשים חלשים ומסכנים אשר בכל מקום אחר אחת דינן למות בסבל נורא. אך הדוגמא הטובה ביותר לבעיית השפה שלנו היא בקמפיין של משפחת שליט למען החזרתו בשלום של גלעד, חייל צה"ל חטוף. גלעד מוסגר לנו כ'בן של כולנו'. הוא הוצג כדמות תמימה ושבירה. כאילו עוד יום אחד בכלא ואין סיכוי שהוא ישרוד. כך הופך חייל גיבור, נער שהחל את שנות העשרים לחייו, לילד צעיר ופגיע. ילד שבטעות היה במקום הלא נכון, ולא חייל ונער שהיה שם כיוון שהוא בגיל שבוגרי ישראל מסכנים עצמם על מנת להגן על ארצם ומולדתם.

סקרים מדהימים מלמדים שכאשר ישנו ראש ממשלה ממפלגות הימין השימוש במונח 'ראש הממשלה' כמעט ואינו מופיע בין מילותיה המודפסות או המוקלטות של התקשורת. לעומת זאת כאשר מושלת במדינת ישראל מפלגת שמאל ביטוי זה מופיע ב71% יותר. הסיבה לכך היא שראש ממשלה הוא ביטוי שמשדר עבורנו עוצמה, כוח, גודל. כאילו יש על מי לסמוך. כאילו הציבור יודע שמישהו דואג לו. ראש ממשלה 'שמאלי' מוצג כך, אך ראש ממשלה ימני לא זכאי למסגור כזה, ולכן יקרא בשמו הפרטי, בין אם זה ביבי או בגין.

הסיבה השלישית הינה עיקרון חוסר המיקוד. עיקרון חוסר המיקוד הוא כלי דרכו ניתן לכבוש את הלבבות. שהרי האנושות הטכנולוגית מעדיפות אמירות מעורפלות על פני אמירות קונקרטיות וברורות. כולנו הרי בעד צדק חברתי, אך אם נפתח את הביטוי המקסים הזה, נגלה שאין מאחוריו כמעט כלום. שהרי מהו צדק חברתי? ומהם הדרכים להשיגו? כאן אנו כבר חלוקים ומפולגים. לא רק במישור הטכני, אלא גם במישור העקרוני- נלקח ממנו החלום של עתיד ורוד וטוב.

הבחירות האחרונות בישראל היו דוגמא נפלאה לכך. מפלגות ישראל רבו על קולותינו, והמפלגות שניצחו היו אלו שהצליחו למכור לנו חלום מעורפל. התחושה כאילו המשיח מגיע על חמורו הלבן, גרמה לרבבות בית ישראל לצאת ולהצביע. לצאת ולחלום. הסיסמאות הפריחו חלומות אופטימיים, 'באנו לשנות', צעקה כותרת אחת, 'משהו חדש מתחיל' חלמה בקול חברתה הרועשת. החלום לשיח אחר, כזה שמדבר בשפת העם, ונותן לה תקווה וחלום, סחף את הציבור לקלפיות והשיג עשרות מנדטים. ובדרך אף אחד לא עצר לחשוב האם החלום יכול להתגשם, האם האדם שמוביל אל החלום יכול גם להגשימו?

אך ישראל ממש לא לבד במערכה על עיקרון חוסר המיקוד והעמימות. ברק אובמה, סנאטור צעיר ושובה לב הביא לאומה האמריקאית ולעולם כולו את החלום לו ציפתה וקיוותה האנושות. "Yes we can", צעקה כותרת מסע הבחירות שלו. ושיריבו הרפובליקני העז לצאת לרגע מהחלום בהקיץ ולשאול את מה שכולנו לא העזנו- מה אנחנו יכולים? "We can what"? הוסיפו יועציו של המשיח החדש מילה אחת- "yes! we can change". ושוב, אם נלחץ לרגע על כתפור ה'עצור' בסרט הנהדר הזה, בחלום המקסים ושובה הלב ונשאל מה אנחנו יכולים לשנות- כנראה שהתשובה לכך לא תמצא. ויש סיבה מצוינת לכך שהתשובה החבויה לא נמצאה, שהרי היא לעולם לא אבדה, היא לעולם לא הראתה את פרצופה. עיקרון חוסר העמימות מניח שאנו מעדיפים חלומות מפוארים מאשר מציאות במגירה.

השינוי נתפס כהתקדמות,
הציבור משתוקק לחלום ולדמיין עתיד אוטופי.

בגלל שלושת הסיבות הללו המחקר המודרני בתחום עמדות ושכנוע בפסיכולוגיה החברתית מראה כי טיעונים דמגוגיים, במקרים רבים, הם יעילים לא פחות מטיעונים בדרכי ההיגיון. זאת משום שבטווח הארוך האדם אינו זוכר מי העביר את המסר, את מידת אמינותו, או את טיעוניו, אלא את המסר בלבד, ולעתים אף את העובדה כי היו שלל טיעונים שתמכו בו (גם אם הללו היו שטחיים).

שלושת הסיבות שהוזכרו, אשר מייצרות תמונה ראי לחברה האלקטרונית, מבטלות למעשה את העובדות. שהרי העמימות הלא ממוקדת, השפה הרזה ומלאת הקודים, וחוסר הזמן והרצון להשקיע ולבחון את הנתונים והעובדות הופכות את זירת המילים לרחבת הריקודים בה הכל מתרחש. כל אחד יכול לטעון מה שבא לו. כל אדם רשאי להגיד ולעצב את העובדות כפי ראות עיניו. ברחבת ריקודים זו המילה 'עובדה' היא מילה גסה. שהרי אין עובדה אובייקטיבית אלא הכל תלוי בפרשנות האישית של המתבונן המפרש את מה שראו עיניו על פי תודעתו הסובייקטיבית. 'זה כבר לא משנה מה קרה, אלא על מה דיברו שקרה'.

לכן כל כך קשה בעולמינו התרבותי להבחין בין עובדות לפרשנות, בין תיאוריה למציאות, בין שקר לאמת. לכן ניתן לומר כל מה שרוצים, שהרי האמת מתה. העובדות התאבדו. המציאות נשחטה. הדרך היחידה לנצח את הדמגוגיה היא חזרה לשפת האמת. טענה עובדתית נכונה מביסה את הנאום הדמגוגי מלא הפתוס והציניות המרשימה. רטוריקה היא השימוש הנכון בעובדות. מותר להעלים עובדות, אך אסור לרמות ולשבש אותן- זוהי כבר הדמגוגיה, וכאן עובר הקו החוצץ ביניהם.

על מנת להתמודד עם טענותיה של אושרת קוטלר שהובאו מעלה אנו נזקקים לנשק מאוד פשוט להפעלה, אך נדיר מאוד בתקופתנו, והוא- העובדות. בטענה אחת פשוטה כדוגמת: "יותר משמונים וחמישה אחוז מהמסתננים הוגדרו כמהגרי עבודה המבקשים חיים נוחים יותר ולא כפליטי מלחמה המגיעים ממדינות המבצעות השמדה ורצח". נתון זה, מלווה בהוכחות, מוריד בהינף יד את כל הטענות והמילים היפות של קוטלר. שהרי הדמגוגיה משתמשת בעמימות ובשפה הרחבה על מנת לברוח מהעובדות. החזרה לשפת האמת, לשפת העובדות, היא הדרך היחידה להבדיל בין רטוריקה לדמגוגיה.

בכך ניצבת הרטוריקה כלוחמת בודדה ואמיצה, כדרך היחידה של עולמינו התרבותי לשרוד את מהפכת הדמגוגיה וזילות המידע. הרטוריקה, כזו השואפת לטענה האמיתית, ובוחרת את דרך האמת על פני דרך הדה- קונסטרוקציה היא אבן הראשה המחזיקה את כל היכולת האנושית להתבטא ולדבר. שהרי ללא השאיפה להגיד מילים של אמת, אין שום קיום לשיח האנושי. הוא הופך לרצף של מילים בהם כל דובר מבטא את עולמו, אך לא את העולם. בכך נגזר גזר דין מוות על היכולת להבין את האחר, לדבר על נושא משותף, ולא רק לחלוק מילים המבטאות את איך שאני רואה את האמת מנקודת מבטי המשוחדת.

בגלל מות האמת- הכל הופך לדמגוגיה. אין ניסיון להבין את המתרחש, לקרוא, לדעת, למצוא עובדות נכונות. שהרי אין אמת אחת, וכל אחד רואה את הדברים אחרת. כך הופכים חיילי צה"ל לנאצים, ומהגרי עבודה מאפריקה לפליטי מלחמה. על מנת לחזור לשפת האמת חייבים לחזור לשורש הקיום האנושי- העמל והידע. רטוריקן טוב חייב לקרוא המון, לדעת הרבה, להבין ולהקשיב. הנטייה האנושית לדעת ולגדול חייבת לחזור לשלוט באדם, ולמחוק את נטיית העצלות שהחלה להינטע בנו בעקבות דור הקליקים והמסכים. כך גם הנטייה האנושית לדעת ולהבין, חייבת לחזור לשיח הציבורי, ולהוות מרכיב מרכזי בשיח האנושי. כחלק מהרצון לחזור ולדבר בשפת הטענות, ולא בשפת הרגשנות.

והשאלה הגדולה- האם האמת מתה לגמרי, או שניתן לבצע בה החייאה? האם ניתן לחזור לעובדות ולטענות, או שעולמינו האנושי, זה המלא בתקשורת בין אישית ותקשורת המונים, הפך לשקרי וסתמי. האם באמת אין משמעות למה שקרה, אלא רק למה שדיברו עליו?

תרבות התמונות מכניסה לאויירה.

דרך הסיפור שונה לחלוטין מדרך הלוגיקה וההיגיון, לא רק במסריה ודרך העברתם, אלא אף במדיום בו היא בוחרת להשתמש. הגיון יכול לעבור רק בערוץ שכלתני. שכנוע לוגי חייב להיבנות במדיה רגילה ובנאלית, כמו במות דיון, ויכוחים מילוליים וכתובים או מאמרים וספרים. אך תרבות הסיפור הצליחה לייצר השפעות עצומות על קבוצות אוכלוסייה רבות, וכל זאת מבלי להעלות ולו מילה אחת על הכתב. אך את זה כבר הפנמנו במפגשים הקודמים.

כעת ננסה להבין איך ניתן לעשות זאת בצורה אמיתית, ואף נתנסה בכך בפועל. היכולת האנושית לספר סיפור, היא בעצם להעביר תחושה, רעיון, אווירה, או בקיצור- תמונת חיים. שיר טוב, מאמר טוב, או ספר טוב הצליחו בגלל שהם העבירו את התמונה הנכונה. הם הכניסו את הקורא אותם לאווירה מסוימת. המילים שאנחנו אומרים, וכותבים, מעבירות אותנו לאטמוספרה אחרת. הם יוצרות ומעוררות דמיונות, שאיפות וחלומות. כך אפשר לכתוב על מילקי, אך בעצם לעורר באדם הקורא זיכרונות של בית חם ואוהב, או של הרפתקה מרהיבה. כאשר אני רוצה להעביר מסר, הדבר הראשון אותו אני צריך לבצע הוא לחשוב איזה מסר אני רוצה לייצר. מהי התמונה אותה אני חולם להעביר? אילו זיכרונות ילדות אני מבקש לעורר? אילו צפיות וחלומות אני מבקש להצית?

כדוגמא נבחן את ראשית שנות התהוותה של הנצרות. דת זו, אשר ביסוסה החל על ידי פאולוס, החלה לפעול בעולם מוכה ורדוף מהפכות. עולם אשר היכולת להגיע לאדם הפשוט הייתה חסומה, שהרי מרבית האנושות לא ידעה קרוא וכתוב. אך למרות כל זאת תפיסת עולמה של הכנסייה הפכה במהירות לעקרון תאולוגי משמעותי ומקובל בלבבות מאמיניה. הכנסייה בראשית דרכה פעלה רבות לנתק את הקישור בינה ובין הדת שהולידה אותה- היהדות. יכולתו של פאולוס להתנתקות זו הייתה בכך שביטל את המצוות המעשיות, והפך את הנצרות לדת רוחניות וספיריטואלית, המדגישה את הכוונה ולא מאמינה בעשייה. אך הפעולה החשובה ביותר, זו המשפיעה לאורך מאות ואלפי שנים על יחסי הנצרות- יהדות, היא תפיסת עולמו של אוגוסטינוס. אוגוסטינוס פיתח את דוקטרינת החליפין. תפיסת עולם זו טוענת כי היהודים היו העם הנבחר, אך עקב חטאיהם זנח אותם האל והעביר את שרביט הנבחרות לנצרות והנוצרים. כעת היהודים צריכים לשמש עד דומם של השפלה ודיכוי, עדות דוממת לעונש שמקבל האדם שזונח את דרכי האל לטובת החטא . 

'גישת החליפין' הפכה לטענה ודרך חיים. הכנסייה עמלה רבות על מנת להפוך את תפיסת עולם זו למחשבה מקובלת על כל המאמינים באשר הם. אך מאמצים אלו הופנו בדרכי הסיפור והתמונה, ולכן שבו את הלבבות באופן כה גורף ודרמטי. 

הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא אקלזיה וסינגוגה. זהו מוטיב חזותי בולט באמנות ימי הביניים הכנסייתית. היהדות והנצרות מתוארות בצורת שני פסלים של נשים שהן בו בזמן יריבות ואחיות.  אקלזיה, המסמלת את הנצרות, מתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב ובידה השנייה גביע יין. סינגוגה, המסמלת את היהדות, מוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל, ואוחזת בידה האחת במטה שבור ובידה האחרת את לוחות הברית המטים לנפול.

אקלזיה מסמלת את ניצחון הנצרות המחזיקה באמת האלוהית, וכניגוד לה מוצגת סינגוגה כדמות מובסת, וזאת בהתאם להשקפה הנוצרית שכתוצאה מדחייתם של היהודים את ישו חרב בית המקדש ועם ישראל איבד את עצמאותו, ובד בבד גם את ההבטחה האלוהית, אשר עברה לכנסייה הנוצרית. לוחות הברית המושפלים מסמלים את הברית הישנה שכרת אלוהים עם היהודים, ושהוחלפה, על פי התאולוגיה הנוצרית, בברית חדשה עם בני כל העמים. זו האחרונה מיוצגת על ידי גביע היין, המסמל את דמו של ישו שנשפך כדי לכפר על חטאי בני האדם. 

הנצרות פותחת פייסבוק. האם זהו עמוד הפייסבוק הראשון בעולם?

בימי הביניים הייתה לפיסול בכנסיות חשיבות ראשונה במעלה כדרך של העברת מסרים דתיים, מאחר שרוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב ולא היו מסוגלים להבין את הנאמר בדרשה הכנסייתית שהתנהלה בלטינית – שפה שהייתה בלתי מובנת לרובם.

הכנסייה, שעלתה לגדולה במאות הראשונות לספירה, ניצלה מציאות בה האדם הממוצע לא ידע קרוא וכתוב. דרך העברת המסרים אליו הייתה באמצעות תמונות ופסלים. כך ניתן להעביר את התוכן והאמונה, ללא הוויתור על הזכות לדעת ולפרש את כתבי הקודש. כך שמרה לעצמה הנצרות את החכמה, בכך שרק כמרים ידעו קרוא וכתוב, וממילא לא ניתן הכוח לפרש את כתבי הקודש להמון, ומצד שני העבירה את המסרים אותם היא רצתה שיצופו במאמיניה דרך הפסלים.

בימינו, ראשית המאה העשרים ואחת, דרך העברת המסרים הזו חוזרת ומבססת את עצמה. הפייסבוק, האינסטגרם ועוד תוכנות נוספות, מעבירות מסרים בדרך חזקה ועוצמתית הרבה יותר מהמילה הכתובה. לתרבות זו השפעה עצומה על האופי האנושי, בכך היא מעוררת את הרגש ולא את השכל, את ההזדהות עם החלש ולא את המחשבה והדיון.  

תמונה אחת שווה בעולמינו הרבה יותר מאלף מילים. תמונה של ילד צנום אשר עיניו הגדולות מביטות אל הצופה מעבר לעדשת המצלמה, וכאילו מבקשות עזרה, עולה בעשרות מונים על מאמרי מערכת ונאומים פוליטיים, המבקשים את עזרת הציבור בסיוע כלכלי למדינות נכשלות. התרבויות הגדולות במהלך ההיסטוריה הבינו זאת, ויצרו תמונות אשר חינכו ואילפו את האוכלוסייה מה ואיך לחשוב. סביר להניח כי מבין מיליוני הנוצרים, קיים לפחות מיעוט זעיר אשר איננו מסכים לרצוח ולהשפיל יהודים. מיעוט זה ודאי היה מתנגד למסעות רצח והרג בשם הכס הקדוש והצלב. אם היו ראשי הכנסייה משכנעים ומטיפים בדרך לוגית, וודאי מיעוט זה היה מתגלה. אך הבחירה בשכנוע דרך תמונות, הפכה את הדיון ללא רלוונטי, כיוון שהמדיום דילג ועקף את התודעה השכלית, וחדר ישר ללב דרך התמונה.

הורים רבים מתדפקים על דלתות וסדנאות התקשורת הבין- דורית מתוך חשש שילדיהם נחשפים לתכנים לא ראויים. הם חוששים כי ילדיהם יפגשו עם מאמר או דיון שיגרום להם לחשוב בצורה מעוותת. אך הם אינם מבינים כי ההשפעה של המילה הכתובה או המדוברת היא זניחה ושולית אל מול התמונות והמסרים התת- קרקעיים שאנו חשופים אליהם בכל רגע ורגע. בתמונה אחת המציגה ילד מחייך כאשר חברו לכיתה נענש על ידי המורה, מקבל הצופה חינוך מעוות כפי שעשרות מאמרים ודעות לא היו מחדירים בתוכו. 

בשנת 1964 טווה מרשל מקלוהן את הביטוי הנפוץ 'המדיום הוא המסר'.   משמעותו של ביטוי זה היא שהמדיה, דרך העברת המסרים משפיעה ויוצרת מציאות הרבה יותר מאשר המסרים המועברים דרכה. כך מסביר מקהולן את השינויים התרבותיים שעוברים בעולמינו מדור לדור. השינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא זה שקובע את אופי החברה ולא תוכן המסר. מושגי היסוד של כל תרבות מוטמעים, מוסברים ומובנים על ידי דרכי התקשורת שלה. לכן האדם מהחברה הקדומה האמין במאגיה, האדם מחברת הכתב האמין בדת, והאדם מחברת הדפוס מאמין במדע. המדיום מייצר עבורם את האמונה. אנו מעצבים את הכלים שלנו, ולאחר מכן הכלים שלנו מעצבים אותנו.  

כך מסביר מקלוהן את תקופת העבדות הרומאית. תקופה בה על כל אדון אחד היו עשרות עבדים. הרי כל רומאי היה מוקף עבדים. העבד, על הפסיכולוגיה שלו, הציף את איטליה העתיקה, וכל רומאי נהפך בפנימיותו, ושלא מרצונו כמובן, לעבד, מפני שאם הוא חי באופן מתמיד באווירה של עבדים, הוא נדבק דרך הבלתי-מודע בפסיכולוגיה שלהם. איש אינו יכול להתגונן מפני השפעה כזאת. סביר להניח כי אם היו מנסים לשכנע אותו להיות עבד, או שהיו וויכוחים על מוסריותה של העבדות, לפחות מעטים מבני התקופה היו מתנגדים לכך בתוקף. אך כיוון שהמסר עובר דרך המדיה, והאדם נפגש וחווה עבדות עוד משחר ילדותו, שהרי זוהי התרבות אלייה נולד ואותה הוא רואה ונושם, על כן המדיום השפיע באופן אקוטי על תפיסת העבדות בתקופתם.

את שלב הלמידה סיימנו בתרגיל כתיבה. ניסינו להביט בתמונה המצורפת כאן, ולנסות לפצח את התחושות שבה, את המסר שהיא מעבירה. על בסיסה ניסינו לכתוב מילים, שירים, מאמר, או סתם שורות, שבהם המילים מצליחות להעביר את התמונה, את החוויה, את הזכרונות והשאיפות שהיא יוצרת בצופה. נסו גם אתם להביא את התמונה לכדי מילים, וכתבו זאת כתגובה למטה:

אז מה התמונה הזו מזכירה, חולמת ושואפת?

כוחות הקסם של הכתיבה.

לכל אותם המבואסים שלא היה מפגש השבוע, אחרי שהוחמאתי מאוד על האהבה שלכם לסדנא, והרצון לכמה שיותר מפגשים, חשבתי שגם ללא מפגש פרונטאלי, כזה שמביטים בו בלבן של העיניים, ניתן להיפגש וירטואלית, ולהביט יחד בלבן של עמוד האינטרנט המרצד. אז חשבתי לכתוב מעין הקדמה, שלטעמי אומרת כמעט הכל. אני רוצה לדבר בשורות הבאות על ההשפעה העצומה, והכמעט מיסטית, שיש לכתיבה.

את השפעת הכתיבה- זו הכוללת את הספרות, התיאטרון, הקולנוע, ושאר אמצעי העברת הסיפורים, ניתן וצריך לבחון בשני היבטים מקבילים. ההיבט הראשון הינו בחינת הספרות במימד העבר. הכתיבה, כחלק חשוב ומרכזי מהתרבות האנושית, משקפת עבורנו תמונה טובה ודי אובייקטיבית לתחושות ולמחשבות של הדור בו היא נכתבה והוצגה. חקר המדיה הינו כלי חשוב ומרכזי בחקר התקופות הקודמות לנו. שהרי סיפור או תסריט של תקופה מסוימת, יכול להוות עבורנו פרצה בחומת הזמן. דרך פרצה זו ניתן לעקוף את קירות הבטון התקופתיות, הקירות אשר מבהירות לנו כי איננו יכולים לדעת מה אירע בעבר, כיוון שאנו חיים ונושמים תרבות ומסרים אחרים, ולהיכנס לאווירת התקופה המדוברת. דרך המדיה האווירה התקופתית נחשפת בעוצמה רבה. שהרי המילים אותם כתבו, הם מראה לחלומות אותם חלמו והרצונות אליהם השתוקקו בני התקופה. בעזרת חקר היסטורי של המהפכה הצרפתית,

כדוגמא, ניתן רק לדמיין אך לא להבין. שהרי טענות ציניות שבוחנות את הממצאים תמיד יניחו כי הם בוחנים באור החשיבה המודרנית את מה שנמצא. אך ראו כמה ניתן ללמוד על המהפכה הצרפתית בזכות "בין שתי ערים" של דיקנס. איך התרבות, התחושות, המחשבות והאהבות קמות ועולות כנגד הקורא, ויוצרות את התחושה שניתן להבין מה היה פעם, למרות עולם ותרבות משתנה.

ההיבט הנוסף, שמשלים את היבט העבר, הוא בחינת הספרות במימד העתיד. שהרי ככל שהיטיבה המדיה לתאר את הלבבות בתקופתה, היא גם חינכה וכישפה את הלבבות הצעירים לעתיד. המדיה לא רק הושפעה מהתחושה הקיימת בתקופה מסוימת, אלא גם יצרה את התחושות שיפעמו בקרב האוכלוסייה בעתיד. המדיה הכניסה לתודעת הדור הצעיר את הערכים עליהם הוא יגדל. המדיה עיצבה במו ידיה תפיסות מדיניות ואנושיות, משמעויות ואידיאולוגיות. ספרי ילדים עיצבו את עולם הדמיון והמחשבה הצעירה. סרטי נוער הסבירו לדור החדש איך הוא צריך לתפוס את עצמו ואת עולמו החדש. עלילות תיאטרליות שיקפו בפני הדור הוותיק את עולמו הישן, והציגו באור אחר את תפיסת עולמו.

עבר הווה ועתיד שמתחבאים בתוך כריכה אחת.

היבטים אלו מתערבבים ומתחברים, כאשר אנו ניגשים לבחון את השפעת הכתיבה. שהרי על יצירה שהשאירה חותם ממשי בעולמינו, צריך להתבונן במשקפיים מיוחדים. כפי שאותה יצירה השאירה חותם שניצח את מימד הזמן, כזה שביטא את העבר, ריגש את ההווה, ויצר את העתיד, כך גם המבט הבוחן את יצירה זו נדרש להצטייד במשקפים מיוחדים אלו. משקפי תלת מימד. משקפיים הרואות את מימד העבר שהביא את היוצר לחוש וליצור את המילים המיוחדות בהם רקם את יצירתו. משקפיים הרואות את מימד ההווה, וההשפעה המידית על תחושות והלכי רוח בתקופה בה היצירה פורסמה. ומשקפיים הרואות את מימד העתיד, ויכולות להבחין בהשפעות היצירה על החינוך ויצירת הפרספקטיבות והנרטיבים גם שנים רבות לאחר כתיבתה.  

כך הכתיבה היא כלי שאין שני לו. היא כמו מכונת זמן שיכולה לדלג בין עבר, הווה ועתיד. היא היסטוריון משופם וחמור סבר הבוחן את מה שהיה. היא עתידן בעל משקפים גדולות ועבות המנסה לצפות את העתיד. היא האוויר שאנו נושמים כעת, ברגע זה. היא האוויר שנשמו הקודמים לנו. היא האוויר שינשמו אלו שיבואו אחרינו. כך, במשך אלפי שנים היא נושמת ורושמת את האנושות. 

לכל מסר יש שם.

במפגש הראשון שלנו עסקנו ביכולת האנושית לרתום אנשים לרעיון. בניגוד לרוב המוחלט של האנושות, המבקש לרתום אנשים לרעיונות בעזרת הלוגיקה והשכנוע, האנשים המובילים, אלו שבאמת רתמו את האנושות לרעיונות ששינו את חיינו, מכרו לנו סיפורים ולא טענות. משה רבינו, אברהם אבינו, ישו, לנין, מרקס, מרטין לותר קינג, ועוד רבים וטובים, הצליחו לא כי הם היו המשכנעים ביותר, הלוגיקנים הצרופים או התיאוריקנים המבריקים, אלא מכיוון שהם סיפרו לנו סיפור שסחף את הלבבות. היכולת האנושית לספר סיפור, היא תמצית תורת התקשורת. כתיבה טובה, היא הכתיבה שנוגעת, משחקת בחדרי הלב של הקורא, מפלרטטת עם המחשבות שלו, מלטפת את האגו והשאיפות שלו, חודרת עמוק- עמוק לתוכו. 

אולי כדי להבין זאת ניקח ניקח דוגמא שכיחה, המופיעה וודאי בכל בית ולכל אדם. אב מנסה לגרום לילדו הקטן לכבות את הטלוויזיה ובמקום זאת לקרוא ספר. סביר להניח שהאב ינסה לשכנע את הזאטוט הקטן כפי שהוא רגיל מעבודתו. ראשית הוא ייפנה אליו בטענות הגיוניות כדוגמת 'אתה מבזבז את הזמן במקום להשכיל', 'הטלוויזיה הורסת לך כל חלקה טובה במוח', או- 'הטלוויזיה מאכילה אותך ברעיונות אשר אין לך חוש ביקורת כלפיהם'. כמובן שדרך זו תכשל, שהרי הילד אינו יכול להתחבר עם מחשבותיו של אביו. פערי השפה, הגיל, והמצב השכלי יכריעו כי הילד יביט באביו, ובמבט תמים יסב את מבטו פעם נוספת לכיוון המסך המרצד.

כאן יפנה האב לדרך נוספת. הוא ימשיך בקו אליו הוא רגיל וידרוש מבנו לכבות את המכשיר האלקטרוני. הוא ייקבע כי הוא הדמות הקובעת בבית, ולכן צריך להקשיב ולציית לו. הוא יצעק על אובדן ערכים ככיבוד הורים או הקשבה. כעת, ככל הנראה, הבן יפסיק לצפות בטלוויזיה, אך גם לא ייכבה בעצמו את המסך. שהרי אולי אילפו אותו להקשיב להוריו, אך לא אילפו אותו להגדלת ראש צייתנית. כאן ייקח האב את השלט, ובעודו ממלמל על חוסר אחריות, ועל הדור הצעיר שאיננו מקשיב, הוא ייכבה בזעם את המכשיר.

אך אם האב היה יודע לספר סיפורים, הוא לא היה נדרש לכל הסאגה המביכה הזו, שקורת וודאי על בסיס יום-יומי. כמו האב, גם המנהל, הפועל, המורה, והרופא, כולם טועים בבחירת טקטיקת הפעולה בה הם נוקטים על מנת לשכנע. וכאשר הם לא מצליחים לשכנע דרך ויכוח לוגי, הם פונים לדרך הקיצונית השנייה שהיא האילוף וההכרח. הם מנצלים את מעמדם ויתרונם היחסי על מנת לכפות על דעתם. הם מנסים לנסוע בכביש התודעה, אך מבצעים תאונה חזיתית בדמות שמנגד. אך לו היו יודעים כי ישנה דרך אחרת ומוצלחת הרבה יותר, ודאי היו מחשבים את מסלולם מחדש ובוחרים לנסוע בדרך זו. דרך זו היא הדרך שעוקפת את התודעה.

מחקרים רבים מראים את יתרונה של דרך הסיפורים כאמצעי שכנוע. הפסיכולוגים גרין וברוק מצאו כי ככל שאנשים 'נכנסים' יותר לתוך סיפור, כך הם מחפשים פחות את הטעויות והשגיאות שבו. על עובדות אנשים רוצים תמיד להתווכח, על סיפור- הרבה פחות. 

מחקרים אחרים בדקו את כוחם של סיפורים ביצירת שיתוף פעולה בין אנשים, בעיקר שמדובר בעובדים בתוך ארגון גודל. התוצאות הראו שהסיפורים, הרבה יותר מסיסמאות, נתונים או גרפים, הם שיוצרים תחושת מחויבות וקשר רגשי בין אנשים. עוד מצא המחקר כי סיפורים משמשים כאמצעי חשוב לשיתוף הידע הרב שקיים בתוך ארגונים, שלא ניתן לבטאו במספרים.

כעת נשוב לסיפור אליו פרצנו מעלה. האב ובנו נמצאים עדיין בסלון ביתם. הטלוויזיה בה צופה הבן עדיין מפיצה אור כחול ברחבי הסלון. הבן יושב מהופנט ומביט במכשיר האלקטרוני. אך האב, זה היודע ומכיר את אומנות הסיפור והיכולת להעביר אדם בדרך עוקפת תודעה קרוב יותר אל דרכך, יבחר בדרך שונה לגמרי מהפעולות בהם נקט קודם לכן. כעת האב ייספר לבנו סיפור. הסיפור יכול לתאר ילד שאיננו יודע לקרוא כיוון שהוא צופה כל היום בטלוויזיה. הסיפור יכול לתאר חיה או מפלצת אשר נעלבת בגלל שלא קוראים בספרה. הסיפור יכול לנסוב סביב אב הרוצה בכל מאודו שאשתו תבלה עימו בנעימים, אך היא עסוקה בעבודתה כל היום. לא משנה מהו הסיפור, מיהם הגיבורים ומהי העלילה, ברגע בו הילד יאזין לסיפור, הוא יתחבר למסרים העולים ממנו. אפילו אם ילד זה כבר מספיק בוגר בשביל לא להסכים על מסרים אלו. יכול להיות שהילד משוכנע בכל מאודו שמפלצות צריכות להישאר בסיפורים. אך דרך הסיפור תודעתו של המאזין נעלמת, והוא נותר ערום וחלק, על מול המסר העולה מבין מילותיו של הסיפור.

דוגמא נוספת, אשר הודגמה במהלך הסדנא, היא העיר המפורסמת לאס- וגאס. ראינו איך תפיסת ההנאה, הכיף והחוויה הפכו להיות כל- כך מרכזיות, עד כדי כך שבעולם השיווקי- מסחרי הם מהווים חלק כמעט ומוחלט. כל מסעדה ומתחם בילוי מקבלות עשרות שעות של חשיבה מעמיקה אודות הרעיון שעומד מאחוריהם. נדיר למצוא בתי קפה או מזללות בשר שאין איזה שהוא 'קונספט' מאחוריהם. רעיון זה מתורגם לעיצוב, מוסיקה, שירות ותפריט המתאימים לרעיון אותו מציע המקום. מטרת ההתאמות הללו היא להכניס את הצרכן לתוך מערבולת מחשבות וחוויות, שיגרמו לו לשכוח את עצמו ולהוציא כמה שיותר מכספו. בתי הקזינו המפורסמים של וגאס, למשל, מעוצבים כך שתרגיש בהם כמלך העולם, עשיר ומצליח. הנשים הסובבות סביבך, המשקאות הצוננים שנאחזים בידך, מוזיקת הרקע והתאורה המבריקה, כולם שותפים סודיים במזימה סודית שעיקרה הוא לגרום לאדם לשכוח מי הוא. כך, גם אדם פשוט מן היישוב, חש לפתע כמולטי- מיליונר מצליח. לכן הוא מרשה לעצמו להמר במיטב כספו. ברגע בו יצא מאולם ההימורים, הוא לא יצליח להבין איך הרשה לעצמו לאבד את כספו לדעת. אך האמת היא שמהרגע בו דרכה כף רגלו על סף דלתות הקזינו (וגם הרבה לפני כן- באמצעות פרסומות ותשדירים) תודעתו הושלכה לפח החוויות, וגופו דהר במהירות מסחררת בדרך עוקפת תודעה. 

האדם הוא הסיפור אותו הוא מספר לעצמו שהוא קם בבוקר.

הסיבה לכך שכוכבי ספורט או דוגמניות מקבלים חוזי עתק בתמורה לפרסומם יחד עם מוצר כלשהו, הינה כי חברות התקשורת מבינות את הכמיהה האנושית לסיפור. שליאונל מסי, כריסטיאנו רונאלדו, או כל ספורטאי אחר מפרסם לנו מוצר, הוא איננו ניצב אל מול המצלמה לבדו. כל הסיפור שדרכו הוא מזוהה, הצלחה, כסף, עושר, מימוש עצמי, כל אלו ועד ניצבים יחד איתו על סט הצילומים. הוא מוכר לנו סיפור, שאנו כמהים כל-כך לצרוך.

במהלך הסדנא ראינו איך ניתן להפוך כל התנגשות ומחשבה לסיפור. ראינו איך ויכוח תמיד מוביל להתנגשות בין מוחות, אשר חוסמת את התודעה מלהשתכנע. האדם הממוצע לא מסכים לוותר על דעותיו, ולו לשם חוסר הנעימות שתגרום ההודאה בחיים מלאי טעויות. לכן הסיפור, זה שמוכר את המסר, אך ללא מאבק בין מוחות, זה שעוקף את התודעה במסלול מפותל שחודר ישר ללב, משכנע ללא רגשות אשם אצל המשוכנע. 

בדומה לכך ניתן לראות כל ויכוח ודיון בשנים האחרונות. מחקרים מראים כי מעטים האנשים שמשנים את דעותיהם בסוגיות ליבה. אדם שמאלני, ככל הנראה יישאר שמאלני, ואדם ימני ככל הנראה יישאר ימני. אחוזים בודדים מחליפים במהלך עשרות שנות חייהם את תפיסת עולמם המדינית- חברתית- כלכלית. העובדות, כידוע, נשארות אותם עובדות, אך למרות העובדות שום 'צד' לא מצליח לשכנע ולהשתכנע מהצד שכנגדו. שהרי הדרך בה אנו חווים את העולם, המשקפיים אותם אנו מרכיבים כאשר אנו באים להתבונן על המציאות, משפיעות הרבה יותר מאשר המציאות עצמה (בהנחה שישנה כזו). 

ניקח, כדוגמא, ויכוח שמתעורר מידי יום בעשרות מדינות ברחבי העולם. כסף, כידוע, הוא הרבה יותר ממטבע. יש שטוענים שכסף מסובב את כל ההתנהלות האנושית מאז ומעולם. גם הוויכוח על דרך החברה בניהול כספה מעורר הדים כבר מאות בשנים. תפיסות עולם רבות גובשו על ידי גדולי רוח ותרבות, וברבות מהמדינות תפיסת העולם הכלכלית ניצבת בראש סדר העדיפויות הלאומי בשעת בחירות. הדיון על סוציאליזם לעומת קפיטליזם, מהווה סוגיית ליבה בעשרות מערכי בחירות סביב כל הגלובוס. אך נראה כי עובדות כלכליות לא מצליחות להביא את הדיון לכדי הכרעה. הקפיטליסט דבק בהיגיון שנותן לאדם בעלות על רכושו, ומתקשה להבין מדוע אדם עשיר צריך לממן אדם פחות עשיר. לעומתו הסוציאליסט דבק בהיגיון החברתי, ומתקשה להבין את זכותו של אדם עשיר להחליט במה להשקיע או לתרום את כספו. טענות הגיוניות ולוגיות מועמסות בדיונים אלו בצרורות, אך נשכחות ויורדות לתהום הנשייה כלאחר יד. שהרי הדרך הראשית, זו העוברת את התודעה, חייבת לעבור גם דרך האגו והתפיסה העצמית. האם אדם מספיק כנה ואמיתי עם עצמו על מנת לשמוע טענה או לראות עובדה, שתגרום לו לחשוב כי רוב חייו הוא הביט באופן לא נכון על המציאות? האם ניתן באמצעות לוגיקה לשינוי פנימי עמוק של אדם? 

אך אלו המבינים את הלכי הרוח של עולמינו הרגיש מבינים כי ישנה דרך עוקפת תודעה, כזו שמדלגת על התהליכים הארוכים בהם אדם צריך לעבור על מנת להשתכנע בעזרת לוגיקה. דרך זו מקיפה את התודעה, וחודרת עמוק ללב, כיוון שהתודעה איננה מזהה ניסיון חדירה. דווקא העמימות והתמימות לכאורה, הם שיוצרות את השכנוע העמוק והמהיר. דרך זו היא שכנוע באמצעות סיפור.

דוגמא לאחד מהאנשים שמבינים את יכולתו של הסיפור לחדור את מעטה השריון הכבד של התודעה, ולהיכנס ביעילות לתוך קולט המסר הוא יאיר לפיד. לפיד, איש תקשורת בולט ומוביל מכהן כעת כשר האוצר של מדינת ישראל. אך איש התקשורת שבו, זה המעביר מסרים ומצליח לגעת באנשים דרך המילה הכתובה נכנס גם הוא לתוך חליפת השר:

"אני רוצה שנדבר על גברת כהן," אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים... "מי זאת גברת כהן?" שאל מישהו מקצה השולחן. "ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם."... "אני רוצה שנקיים ישיבה מיוחדת על גברת כהן," אמרתי להם, "שבה כל אחד מאתנו יציע איך אנחנו – כמשרד האוצר – יכולים לעזור לה. אני רוצה שנבנה בשבילה תוכניות ורפורמות שיעזרו לה לגמור את החודש, שישפרו את איכות חייה, שיורידו את יוקר המחיה שלה, שיאפשרו לה להרגיש שכספי המיסים שלה באמת עובדים בשבילה."... 

במקום להעביר עובדות או דעות, כאלו שעליהם הציבור הישראלי יתווכח את עצמו לדעת במשך חודשים רבים, ולבסוף ככל הנראה, כל אדם ידבוק בעמדתו, ניסה לפיד לצעוד בדרך הסיפורית. זו שעוקפת את התודעה וחודרת ישר ללב. זו שממיסה את האידיאולוגית ומחברת אותנו לדמויות והנפשות הפועלות. 

יכולת יצירת הסיפור איננה רק כלי פוליטי או חברתי. היא בראש ובראשונה דרך הזדהות ויצירת קשר עמוק בין אדם למציאותו. לדוגמא, חייל שמזוהה עם רעיון, יהיה חייל טוב בהרבה מאשר חברו. הרעיון או הסיפור שאותו מספר לעצמו אותו חייל פחות משנה מאשר עצם זה שיש לו סיפור לדבוק בו. זה יכול להיות סיפור על לאום, או על שואה. זה יכולה להיות תחושת אחריות או מיצוי עצמי. אך הצד השווה שבהם הוא שכולם יהפכו את האדם הפשוט לחייל טוב בהרבה. 

בדומה לכך גם מורה אשר מאמין בחינוך, ולא רק מבין או יודע לשנן ולהסביר את החינוך, יגיע עם מוטיבציה וחן לכיתתו, ולכן יהיה מורה הרבה יותר טוב ממה שהמורה אשר היה ללא האמונה הפנימית והחוויה הרגשית שבסיפור. כך גם תלמיד, אשר הפנים את הסיפור ומבין אותו מבחינה רגשית, ידע אותו הרבה יותר מאשר עם הבין אותו בהיגיון או שינן אותו עשרות פעמים.

יכולתו של אדם להתחבר לרעיון, מכניסה אותו לדמות הראשית. הוא כבר לא אזרח לבוש בגדים ירוקים, אלא הוא חייל, גיבור או שליח. ברגע בו האדם הפשוט מתחבר רגשית לעשייתו, לפתע המציאות כולה הופכת להיות המציאות שלו. מקומות עבודה רבים מבינים כיום את מה שנראה לפתע פשוט וברור- ככל שהעובד ירגיש יותר שייך וקשור למקום עבודתו, כך תוצרתו תעלה בעשרות מונים. עובד שחלק מסיפור חייו הוא מקום עבודתו יהיה פרודוקטיבי ויעיל לחברת בה הוא מועסק. יכולתו של הסיפור לשייך אותנו, לשבות אותנו בקסמו ולהכניס אותנו לתוך הדמות בעלילה, מובילה את האדם בדרך עוקפת תודעה, ומחברת אותו אל מציאות מדומה. 

על נקודה זו עמד כבר הפילוסוף אריסטו, לפני יותר מאלפים שנה. לטענתו סיפור טוב הוא כזה היוצר חיבור וקשר רגשי בין הגיבור ובין הצופה או הקורא. כך מעוצבים העלילות והתסריטים כבר מאות בשנים. שהרי גיבור המשנה את התנהגותו בכל רגע, וצרכן הסיפור איננה יכול לצפות איך יתנהג, הוא גיבור שנתקשה להבין אותו ולהתחבר אליו מבחינה רגשית. מצד שני, גיבור שאין דבר שיכול לפגוע בו, שלא סוחב על גבו חטאים או תאוות, טעויות או אכזבות, הוא גיבור לא אנושי, הוא אליל זעיר ולכן גם עימו נתקשה להזדהות. כאשר גיבורי הסיפור אינם פגיעים ואנושיים, ולו באזכור קטן ושולי, הסיפור הופך להיות משל, אשר מטרתו העיקרית חורגת מהרצון לספר אל עבר הרצון להעביר מסר.  

האישים הבולטים לאורך ההיסטוריה, אלו שהצליחו להוביל אחריהם נהרות אנושיים ולבבות פועמים בעוצמה, היו אותם אישים ידעו לספר סיפור, להדביק את האוכלוסייה דרך הרגש והחוויה. פילוסופים, פוליטיקאים, אנשי דת ורוח, החל מאברהם ומשה, דרך ישו ומוחמד, ועד לקרל מרקס ואדולף היטלר, קיבלו תשומת לב מהציבור והניעו אנשים בזכות הסיפור המרתק שסיפרו. הם ידעו להציג את המציאות בצורה שונה, אך לא שונה מידי. הם ראו מציאות ספרותית- כזו ששואפת לטוב יותר, אך לא אוטופית ומנותקת. לעיתים הם שמרו על הלוגיקה המוכרת, אך שינו את דרכי הניסוח וההגשה, על מנת להביא את האנשים לתובנות מפתיעות ולעשייה אחרת. היכולת לעקוף את הוויכוח השכלי, ולהתחבר רגשית לרעיון באמצעות הרגש והחוויה הספרותית, יצרו תיאור חלופי למציאות. תיאור שמרכיביו האמוציונליים הציתו את הלבבות וכבשו את הנפשות.    

על מנת להפוך כתיבה לטובה ומרגשת, אנו צריכים למכור סיפור. כזה שלא בא להתווכח, אלא חודר ישר ללב. קחו לעצמכם משימה קצרה, ונסו להפוך טענה לסיפור. כתבו סיפור קצר, שיר, או מאמר, אשר לא בא להתנגח, אלא מתאר ומספר.