לשם כך נתכנסנו

אין חולק שברק אובמה הוא אדם מוכשר. כולם מסכימים שהוא מנהיג מלידה, בעל חזון, ויכולת לרתום אנשים להאמין באמונותיו. אך כנגד ברק אובמה, האיש והאגדה, מופנות ללא הרף טענות שמבינות כי הוא קוסם,  אך קסמיו תלויים יותר מידי בכובעו ובשפניו. כנגד אובמה נטען שהוא בסך הכל רטוריקן טוב, כזה שיודע להציג מילים יפות, כזה המקריא סיפורים חמים ומרתקים. אך הוא איננו עובד ומשנה את העולם. הוא נשאר בשלב הדיבורים, במקום לשחק במשחק הסולמות ונחשים הקשה של עולם המעשים. הוא מדבר עצמו לדעת, ולא נותן דעתו על המציאות הממשית.

אז אותו אובמה, עולה לנאום באותם אמצעי תקשורת, ועונה כנגד הטענות. "אל תגידו לי שמילים לא משנות את המציאות", צועק אובמה, "מילים משנות מציאות, אך הם חלק מתהליך". אובמה מתאר איך מילותיו הקסומות של מרתין לותר קינג, "יש לי חלום", שינו את העולם, והכניסו שיח של הוגנות, חמלה, וזכויות אוניברסאליות. אובמה מתאר איך מילותיו של לינקולן הציתו לבבות, ויצרו מדינה שצלמה ודמותה הן המילים המדוברות. 

את הדיון התיאורטי בדבר עולם המילים מול עולם המעשים כבר חרטנו מעל דפי בלוג זה . אובמה הוא לא הראשון, וודאי לא האחרון, שמזהה את יכולותיהם הקסומות של המילים . ארנסט המינגווי, זוכה פרס נובל לספרות, כתב על מילותיו שלו: "המשימה שאני מנסה להשיג היא, באמצעות כח המילה הכתובה, לגרום לך לשמוע, לגרום לך להרגיש - ולפני הכל לגרום לך לראות. זה - ולא יותר, וזה הכל". מילים הם חוש. הם יכולת לראות, לחשוב, להרגיש.

בקריקטורות שפרסמו חברי הנרצחים בפיגוע במערכת העיתון 'שארלי הבדו', רובם המוחלט בחרו לצייר את כוחן של המילים. היו שם ציורים של עט שהופך לאקדח, של מילים שנורות כמו כדורים, אך הצד השווה שבהן הוא התחושה כי המילה הכתובה היא נשק. כי המילים יכולות להרוג. הסופרת יוכי ברנדס כתבה זאת בחדות: "סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים".

וגם פה, בארץ חמדת אבות, ניתן למצוא סיפורים למכביר בהם המילים יוצרות מציאות. לאחר מלחמת ששת הימים, רצתה מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את ישראל בגין השתלטותה על שטחים נוספים. משרד החוץ הישראלי עשה לילות כימים על מנת למנוע את הגינוי. כאשר התברר לה שגינוי יבוא, ביקשו אנשי נציגי ישראל להוריד אות אחת. במקום לכבוש שישראל תתחייב לסגת מהשטחים הכבושים, ביקשו נציגינו לכתוב שישראל תתחייב לסגת משטחים כבושים. אות אחת, ה' אחת, שמשנה את כל הסיפור. השטחים הכבושים מתייחסים למקום ספציפי. שטחים כבושים זה מקום ערטילאי ומנותק, שאף אחד לא יכול להגדירו ולכמת אותו למספרים. 

מתנחלים או מתיישבים? התנחלות או יישוב הארץ? פינוי או נסיגה? להחזיר או לתת?
דוגמא ישראלית קלאסית למילים שמשנות מציאות.

שינוי המילים שאתה בוחר להשתמש בהם, משנה בין רגע את עולמך הממשי. יש למילים דרך לראות, לחוות, להרגיש המיוחדת רק להם. ברגע שבו נלמד להשתמש במילים יותר נכונות, יותר מדויקות, יותר זורמות, יותר אוהבות ומרגישות, גם סביבתנו, קרובינו ועולמינו ישתנו לבלי היכר. 

תשאלו את האפרו-  אמריקאים. אלו שרק לפני שישים שנה בית משפט בארץ החופש והחירות פסק כי תלמידה בעלת גוון עור כהה זכאית ללמוד יחד עם תלמידים בעלי גוון עור בהיר, ובדרכה לבית ספרה ביום הלימודים הראשון היא לוותה על ידי טנקים ולוחמים אמריקאים. אלו שרק לפני עשרים שנה שברו את מחיצות האפרטהייד, והסירו את השלטים הנותנים חופים, רחובות ואוטובוסים ללבני עור בלבד. ברגע בו השיח התשנה, והם כבר לא ניגר- כינוי הגנאי לעבד המועסק בעבודת פרך בשדות האימפריה הרומאית, מעמדם השתנה. שהרי שינוי המילים- משנה את המציאות . 

אז אם זה כל-כך פשוט, אם כל מה שצריך לעשות בשביל להצליח בחיים הוא לדבר נכון- למה אנחנו לא מושלמים? אם כל מה שנדרש זה מעט קסם אישי וקורטוב של מילים גבוהות, אז איך זה שכולנו עדיין נכשלים, ולא משיגים את מה שאנו רוצים?

הסיבה היא, כנראה, כי כולנו ליקויי למידה. כולנו ליקויי דיבור. זה נכון שישנם דברים שאין ביכולותינו לשנות. ישנם גורמים גנטיים שנכפו עלינו ומעצבים אותנו, אם נרצה ואם לאו. אך רובם המוחלט של הגורמים בחיינו, הם גורמים התלויים במידה זו או אחרת בהשקעה ובעמל שלנו. מחקר מרתק שנעשה לאחרונה הראה כי אנו חשים שלמעלה משמונים אחוזים מההחלטות בחיינו מושפעים מגורמים שאינם בשליטתנו. לעומת זאת, בבדיקה פרטנית שנעשתה עם משתתפי הסקר, הם נדרשו לשחזר מעשים שלהם באופן מדוקדק, וגילו כי שישים ואחת אחוזים ממעשיהם הוגדרו כתלויים אך ורק בהם, ועשרים ושמונה אחוזים היו תלויים בעיקר בהם. אנו מקנים לד.נ.א. שלנו יכולות מאגיות וקוסמיות. 

אך האמת היא שרוב חיינו הם שריר. גם שריר הוא לא אמורפי וחסר צורה. יש מאיתנו שנולדו שריריים יותר, ויש מאיתנו שנולדו עם נטייה להשמנה. אך האם מה שנולדנו איתו ייקבע את איך שאנו נראה? האם הוא ייקבע את בריאותינו? הרי ברור לכולנו שאדם שמזלו לא שפר עליו, ותכונות ההשמנה יהיו נטועות בקרבו, יוכל לתפוס את עצמו בידיים, להתאמן ולקיים אורח חיים בריא, ובכך הוא יהיה שרירי וחסון. התורשה קובעת את כמות ההשקעה שנידרש לה, אך התוצאה, הדרך והמטרה תלויה אך ורק בנו.

ונכון הדבר גם לבחירת מילים ולכתיבה. כתיבה היא כמו שריר. יש כאלו שנולדו עם מבנה גוף מחוטב, ויש כאלו שנולדו עגולים ומצומגים. אך המראה שלך תלוי באיך שאתה בוחר לחיות. ביכולת שלך לנצח את עצמך ולעשות ספורט. כתיבה היא ספורט. היא מאמץ. הכישרון משחק פה תפקיד משני, וכמו השריר- את הכתיבה בונים ומשפרים בהתמדה. חבורת כתיבה היא חדר הכושר של הכותב. כל חבר נוסף בסנדא, הוא כמו עוד מכשיר בחדר כושר. אשר יש לו את זווית ההסתכלות המיוחדת לו, ודרכו אתה יכול לשפר ולחזק עוד קצת את השריר.

ועל מנת לחזק את שריר הדיבור והכתיבה, חייבים להפסיק להיות 'ילדי גוגל', ולהתחיל לחקור ולהתעניין. לפתח אישיות חוקרת, כזו שרואה את עצמה בכיסא הפרשן, אשר יש לו דעה ותובנות על כל דבר. כזו שמאמינה בעבודה קשה, בהתמדה ובעמל. כזו שלא מחפשת את התוצאות, אלא משקיעה על מנת להגיע אליהם בדרכה הייחודית.  

היכולת לשנות, היא היכולת להבין את המילים שמנגנות את המציאות. אך על מנת להבין את המנגינה העולמית, צריך להיות בקיא בתרבות, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, ובכל תחום אחר. לא סתם מנהיגי מדינות מגיעים לעיתים קרובות מתחומים של חשיבה וביקורתיות. אדם שלא עושה לעצמו קיצורי דרך, אלא עומל ומשתתף בבמות דיבייט וויכוחים רבים, יכול להגיע להיות שגריר באו"ם, מנהיג מפלגה או ראש ממשלה. זוהי דרך ארוכה, שהיא קצרה, מרתקת ומופלאה. שהרי, כמו שאמר אובמה, "מילים משנות מציאות, אבל הם חלק מתהליך".

האמת מתה. הייתי בלוויה שלה.

לכולנו יש דעה. לכולנו יש סדר יום, חלומות ושאיפות שאנו בטוחים במאת האחוזים שהם נכונים, ויקדמו את סביבתנו למקום יותר טוב ונכון. בישראל ישנם יותר משבעה מיליון ראשי ממשלות ושרי ביטחון, מאמני כדור-רגל ופסיכולוגים. ולדעתי, זה אחד הדברים הכי יפים באנושות- השאיפה הזו לא לנוח על זרי הדפנה, אלא לשנות, לתקן, לשכנע. התחושה הבסיסית הזו שהמצב יכול להתקדם אם רק יעשו את מה שצריך, גורמת מחד להמון ויכוחים ודיונים, אך מאידך משאירה אותנו ערכיים וחדורי מוטיבציה. שליחים. של השליחות ושל עצמנו. 

אך האם ישנו גבול העוצר אותנו מזכותנו להשמיע דעה ולשכנע? האם יש טענות שלא ניתנות להשמעה? האם ישנו קו דמיוני המבדיל בין טענה נכונה וצודקת, ובין טענה שקרית, ואת הקו זה לא חוצים? האם בעולם פוסט-מודרני ומיואש מאמת ניתן לסווג ולהבדיל בין טענה אמיתית לטענה שיקרית?

לשם כך התחקנו אחר אומנות הנאום והשכנוע- הרטוריקה, לעומת אויבתה המושבעת, זו הפונה למכנה המשותף הנמוך שבחברה ומשכנעת בעזרת הפחדות ושקרים- הדמגוגיה. הרטוריקה היא אמנות השכנוע באמצעות השפה. אמנות זו מתארת את האמצעים בהם יכול אדם להשתמש כדי להעביר רעיון מסוים בדרך המתאימה ביותר לשכנוע בן שיחו. נהוג להתייחס לרטוריקה כאל אמנות הנאום, אולם בהגדרתה הקלאסית היא כוללת את כל סוגי השכנוע - מול קהל אך גם פנים אל פנים או אפילו בכתב. לעומתה הגדרנו את הדמגוגיה כשיטה לשכנוע והשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, פחדים, אמונות תפלות וציפיות הציבור הרחב - לרוב באמצעות שימוש ברטוריקה ותעמולה מתלהמות ורגשניות, ולעתים קרובות תוך שימוש במוטיבים לאומיים או פופוליסטיים, ואזכור סלקטיבי של עובדות. (ההגדרות מבוססות בעיקר על הפילוסוף היווני אפלטון, גורגיאס, מתוך כתבי אפלטון חלק ראשון, תרגם מיוונית י. ליבס, הוצאת שוקן, ירושלים, 1997, עמודים 455a- 454c. וכן שם, פיידרוס, 260c).  

אם ככה, אחרי שהכל הוגדר ובורר, בא נבצע פעולה פשוטה, שכולנו צריכים לעשות מאות פעמים ביום. צפו בסרטון המובא כאן וענו על שאלת מליון הדולר- האם טענות אלו הם רטוריקה משובחת או דמגוגיה זולה?

כיתה שלמה. יותר משישים סטודנטים לכתיבה. כולכם צעקתם יחד שאושרת קוטלר משתמשת כאן בדמגוגיה זולה, ארסית ושטחית. אך לאף אחד מכם לא הייתה תשובת מחץ כנגד הטענות של הגברת קוטלר. שהרי הדרך בה קוטלר פוסעת היא הגיון מתמטי פשוט שאותו מתרגל כל נער כהכנה לבגרות או לבחינת הפסיכומטרי. אם a=b וb=c, אזי חייבים להגיד שa=c. אם בתקופת השואה חייל שוויצרי לא הניח לפליטים יהודים להיכנס לארצו ובכך בעצם גזר עליהם את מותם, הדבר נכון ומדויק גם כלפיי חייל עברי העוצר וחוסם את הפליט האפריקאי מלהיכנס לארצנו. גם השוויצרי, ממש כמו היהודי, לא רוצה אזרחים זרים בארצו. גם השוויצרי, בדיוק כמו היהודי, לא רוצה שישתלטו לו על המדינה. כל הטענות הללו נהדפות על קיר הגזענות ומתנפצות כמו זכוכית לאלפי רסיסים קטנים. 

למה כל-כך קשה לנו להבחין בין רטוריקה לדמגוגיה, בין טענה הוגנת ומשכנעת ובין פנייה רדודה למכנה משותף נמוך ומפחיד? 

על מנת לענות על שאלה זו נזקקנו לשלוש סיבות מרכזיות. הראשונה שבם היא בעיית הזמן שהדור הנוכחי מורכב ממנה. אנו דור של אינסטיט. הכל חייב לקרות מהר וחד. הכל חייב לקרות בדיוק ברגע שאנו מבקשים שהוא יקרה. אין לדור הנוכחי סבלנות לחכות יותר מכמה שניות. אם בדורות הקודמים אדם נדרש לקרוא המון, לחשוב ולכתוב על מנת לייצר עבודה בנושא מסוים, בדורנו כל תלמיד מתחיל יכול לכתוב מאות עמודים בחמש דקות של שיטוט מהיר באינטרנט. כל פיסת מידע שאיננו יודעים יכולה להגיע אלינו תוך פחות מחמש הקשות אצבע. עמוד אינטרנט סורר שיעז לא לטעון את עצמו במהירות יזכה ללחיצות 'רענן' עצבניות מצידינו. האוכל שלנו מהיר, הדואר שלנו מהיר. השלום שלנו מהיר. אפילו המשיח שלנו, חייב להגיע על פי דרישתנו ממש עכשיו.

כל עולם המדיה שינה את פניו והתאים את עצמו למהירות שהדברים צריכים לקרות בימינו. העיתונים הישנים היו מלאים מילים. עמודי השער שלהם הכילו המון מלל ומעט מאוד תמונות. אך עיתוני הדור הנוכחי מלאים בתמונות וכתבות צבע, ובמעט מאוד אינפורמציה אמיתית. המילים נעלמו ונאלמו, ובמקומם הופיע התמונה.

עיתוני ישראל אז והיום. פחות מילים יותר חוויה. פחות ידע, יותר תמונות.

גם בתוך הכתבה הכתובה, מניחים עורכי העיתון כי הקורא הממוצע הניצב כנגד עמודי העיתון לא ירצה להשקיע כל-כך הרבה. לכן הם חייבים למשוך אותו אל תוך הכתבה. הם מסמנים משפטי מפתח מעניינים, מוסיף כותרת משנה פרובוקטיבית ותמונות. כל זאת ועוד על מנת לגרום לאדם לעשות את מה שהוא מוגדר לעשות באופן גנטי, ואת מה שהוא עשה באופן תמידי בדורות הקודמים- פשוט לרצות להחכים ולהשקיע.

גם עולם הטלוויזיה שונה לבלי היכר. ראיונות של עשרות דקות יופיעו במהדורות החדשות בכמה משפטים בודדים. עיתונאי כבר לא מבקש להבין ולהקשיב למרואיין, אלא להוציא ממנו 'כותרת', משפט אחד שיעשה הרבה רעש וצלצולים. התמונות נחתכות במהירות, פריים רודף פריים, על מנת לגרום לתחושה מהירה ורצופה. הכל חייב להיות בעוצמה ובטוטאליות. 

   

הסיבה השנייה היא בעיית השפה. בגלל שאין לנו זמן, ובגלל הרדידות התרבותית והאינטילגנטית של ההמון, מוכנסות לנו מאות מילות קוד שמטרתם לייצר עבורנו מחשבות והנחות יסוד עוד לפני שאנו מחליטים לשקוע בנושא ולחשוב מה דעתינו. לשיטה זו הנקראת באופן מקצועי priming (בתרגום לעברית- מסגור או הטרמה) אנו ממסגרים את ההקשר הרצוי על מילה אחת, ובכך יוצרים תחושת וחיבור ועמדה רצויה. ההטרמה עובדת על הנפש שלנו, ומונעת מהשכל לחשוב מה אני באמת חושב. דוגמאות לכך ניתן למצוא בויכוח הפוליטי במדינת ישראל בו מילים כמו 'להחזיר שטחים', מניחות כי חבלי ארץ אלו לא שייכים לנו, ולכן אני מחזיר אותם, ולא נותן או מעניק. כך גם בויכוח על כניסת המסתננים לאפריקה, בחרה התקשורת להדגיש את הילדים והנשים, ולקרוא להם פליטים, ובכך למסגר תדמית של אנשים חלשים ומסכנים אשר בכל מקום אחר אחת דינן למות בסבל נורא. אך הדוגמא הטובה ביותר לבעיית השפה שלנו היא בקמפיין של משפחת שליט למען החזרתו בשלום של גלעד, חייל צה"ל חטוף. גלעד מוסגר לנו כ'בן של כולנו'. הוא הוצג כדמות תמימה ושבירה. כאילו עוד יום אחד בכלא ואין סיכוי שהוא ישרוד. כך הופך חייל גיבור, נער שהחל את שנות העשרים לחייו, לילד צעיר ופגיע. ילד שבטעות היה במקום הלא נכון, ולא חייל ונער שהיה שם כיוון שהוא בגיל שבוגרי ישראל מסכנים עצמם על מנת להגן על ארצם ומולדתם.

סקרים מדהימים מלמדים שכאשר ישנו ראש ממשלה ממפלגות הימין השימוש במונח 'ראש הממשלה' כמעט ואינו מופיע בין מילותיה המודפסות או המוקלטות של התקשורת. לעומת זאת כאשר מושלת במדינת ישראל מפלגת שמאל ביטוי זה מופיע ב71% יותר. הסיבה לכך היא שראש ממשלה הוא ביטוי שמשדר עבורנו עוצמה, כוח, גודל. כאילו יש על מי לסמוך. כאילו הציבור יודע שמישהו דואג לו. ראש ממשלה 'שמאלי' מוצג כך, אך ראש ממשלה ימני לא זכאי למסגור כזה, ולכן יקרא בשמו הפרטי, בין אם זה ביבי או בגין.

הסיבה השלישית הינה עיקרון חוסר המיקוד. עיקרון חוסר המיקוד הוא כלי דרכו ניתן לכבוש את הלבבות. שהרי האנושות הטכנולוגית מעדיפות אמירות מעורפלות על פני אמירות קונקרטיות וברורות. כולנו הרי בעד צדק חברתי, אך אם נפתח את הביטוי המקסים הזה, נגלה שאין מאחוריו כמעט כלום. שהרי מהו צדק חברתי? ומהם הדרכים להשיגו? כאן אנו כבר חלוקים ומפולגים. לא רק במישור הטכני, אלא גם במישור העקרוני- נלקח ממנו החלום של עתיד ורוד וטוב.

הבחירות האחרונות בישראל היו דוגמא נפלאה לכך. מפלגות ישראל רבו על קולותינו, והמפלגות שניצחו היו אלו שהצליחו למכור לנו חלום מעורפל. התחושה כאילו המשיח מגיע על חמורו הלבן, גרמה לרבבות בית ישראל לצאת ולהצביע. לצאת ולחלום. הסיסמאות הפריחו חלומות אופטימיים, 'באנו לשנות', צעקה כותרת אחת, 'משהו חדש מתחיל' חלמה בקול חברתה הרועשת. החלום לשיח אחר, כזה שמדבר בשפת העם, ונותן לה תקווה וחלום, סחף את הציבור לקלפיות והשיג עשרות מנדטים. ובדרך אף אחד לא עצר לחשוב האם החלום יכול להתגשם, האם האדם שמוביל אל החלום יכול גם להגשימו?

אך ישראל ממש לא לבד במערכה על עיקרון חוסר המיקוד והעמימות. ברק אובמה, סנאטור צעיר ושובה לב הביא לאומה האמריקאית ולעולם כולו את החלום לו ציפתה וקיוותה האנושות. "Yes we can", צעקה כותרת מסע הבחירות שלו. ושיריבו הרפובליקני העז לצאת לרגע מהחלום בהקיץ ולשאול את מה שכולנו לא העזנו- מה אנחנו יכולים? "We can what"? הוסיפו יועציו של המשיח החדש מילה אחת- "yes! we can change". ושוב, אם נלחץ לרגע על כתפור ה'עצור' בסרט הנהדר הזה, בחלום המקסים ושובה הלב ונשאל מה אנחנו יכולים לשנות- כנראה שהתשובה לכך לא תמצא. ויש סיבה מצוינת לכך שהתשובה החבויה לא נמצאה, שהרי היא לעולם לא אבדה, היא לעולם לא הראתה את פרצופה. עיקרון חוסר העמימות מניח שאנו מעדיפים חלומות מפוארים מאשר מציאות במגירה.

השינוי נתפס כהתקדמות,
הציבור משתוקק לחלום ולדמיין עתיד אוטופי.

בגלל שלושת הסיבות הללו המחקר המודרני בתחום עמדות ושכנוע בפסיכולוגיה החברתית מראה כי טיעונים דמגוגיים, במקרים רבים, הם יעילים לא פחות מטיעונים בדרכי ההיגיון. זאת משום שבטווח הארוך האדם אינו זוכר מי העביר את המסר, את מידת אמינותו, או את טיעוניו, אלא את המסר בלבד, ולעתים אף את העובדה כי היו שלל טיעונים שתמכו בו (גם אם הללו היו שטחיים).

שלושת הסיבות שהוזכרו, אשר מייצרות תמונה ראי לחברה האלקטרונית, מבטלות למעשה את העובדות. שהרי העמימות הלא ממוקדת, השפה הרזה ומלאת הקודים, וחוסר הזמן והרצון להשקיע ולבחון את הנתונים והעובדות הופכות את זירת המילים לרחבת הריקודים בה הכל מתרחש. כל אחד יכול לטעון מה שבא לו. כל אדם רשאי להגיד ולעצב את העובדות כפי ראות עיניו. ברחבת ריקודים זו המילה 'עובדה' היא מילה גסה. שהרי אין עובדה אובייקטיבית אלא הכל תלוי בפרשנות האישית של המתבונן המפרש את מה שראו עיניו על פי תודעתו הסובייקטיבית. 'זה כבר לא משנה מה קרה, אלא על מה דיברו שקרה'.

לכן כל כך קשה בעולמינו התרבותי להבחין בין עובדות לפרשנות, בין תיאוריה למציאות, בין שקר לאמת. לכן ניתן לומר כל מה שרוצים, שהרי האמת מתה. העובדות התאבדו. המציאות נשחטה. הדרך היחידה לנצח את הדמגוגיה היא חזרה לשפת האמת. טענה עובדתית נכונה מביסה את הנאום הדמגוגי מלא הפתוס והציניות המרשימה. רטוריקה היא השימוש הנכון בעובדות. מותר להעלים עובדות, אך אסור לרמות ולשבש אותן- זוהי כבר הדמגוגיה, וכאן עובר הקו החוצץ ביניהם.

על מנת להתמודד עם טענותיה של אושרת קוטלר שהובאו מעלה אנו נזקקים לנשק מאוד פשוט להפעלה, אך נדיר מאוד בתקופתנו, והוא- העובדות. בטענה אחת פשוטה כדוגמת: "יותר משמונים וחמישה אחוז מהמסתננים הוגדרו כמהגרי עבודה המבקשים חיים נוחים יותר ולא כפליטי מלחמה המגיעים ממדינות המבצעות השמדה ורצח". נתון זה, מלווה בהוכחות, מוריד בהינף יד את כל הטענות והמילים היפות של קוטלר. שהרי הדמגוגיה משתמשת בעמימות ובשפה הרחבה על מנת לברוח מהעובדות. החזרה לשפת האמת, לשפת העובדות, היא הדרך היחידה להבדיל בין רטוריקה לדמגוגיה.

בכך ניצבת הרטוריקה כלוחמת בודדה ואמיצה, כדרך היחידה של עולמינו התרבותי לשרוד את מהפכת הדמגוגיה וזילות המידע. הרטוריקה, כזו השואפת לטענה האמיתית, ובוחרת את דרך האמת על פני דרך הדה- קונסטרוקציה היא אבן הראשה המחזיקה את כל היכולת האנושית להתבטא ולדבר. שהרי ללא השאיפה להגיד מילים של אמת, אין שום קיום לשיח האנושי. הוא הופך לרצף של מילים בהם כל דובר מבטא את עולמו, אך לא את העולם. בכך נגזר גזר דין מוות על היכולת להבין את האחר, לדבר על נושא משותף, ולא רק לחלוק מילים המבטאות את איך שאני רואה את האמת מנקודת מבטי המשוחדת.

בגלל מות האמת- הכל הופך לדמגוגיה. אין ניסיון להבין את המתרחש, לקרוא, לדעת, למצוא עובדות נכונות. שהרי אין אמת אחת, וכל אחד רואה את הדברים אחרת. כך הופכים חיילי צה"ל לנאצים, ומהגרי עבודה מאפריקה לפליטי מלחמה. על מנת לחזור לשפת האמת חייבים לחזור לשורש הקיום האנושי- העמל והידע. רטוריקן טוב חייב לקרוא המון, לדעת הרבה, להבין ולהקשיב. הנטייה האנושית לדעת ולגדול חייבת לחזור לשלוט באדם, ולמחוק את נטיית העצלות שהחלה להינטע בנו בעקבות דור הקליקים והמסכים. כך גם הנטייה האנושית לדעת ולהבין, חייבת לחזור לשיח הציבורי, ולהוות מרכיב מרכזי בשיח האנושי. כחלק מהרצון לחזור ולדבר בשפת הטענות, ולא בשפת הרגשנות.

והשאלה הגדולה- האם האמת מתה לגמרי, או שניתן לבצע בה החייאה? האם ניתן לחזור לעובדות ולטענות, או שעולמינו האנושי, זה המלא בתקשורת בין אישית ותקשורת המונים, הפך לשקרי וסתמי. האם באמת אין משמעות למה שקרה, אלא רק למה שדיברו עליו?